המצב ההתחלתי של הבריאה הוא בקיום בורא אחד.
הבריאה מתחילה להתרחש מתולדת חלקיק אחד של הבורא. הבורא מפריד מעצמו חלקיק, לו הוא מעניק תכונות חדשות ושונות מתכונותיו הוא. בעזרת הנחלת תכונות אגואיסטיות לחלקיק, מפריד הבורא את החלקיק מעצמו. החלקיק הזה מכיל את ה"אני" שלנו. החלקיק הזה, אנחנו, היה פעם חלק מהבורא, ועדיין, בעולם הרוחני המנותק מזמן ומקום, הנו חלקיק מהבורא.
החלקיק הנברא אינו חדל לחוש את התהומות הריקים והחשוכים שבקרבו, שהם התהומות המפרידים בינו לבין הבורא. ההרגשה הזו מתחילה להתפוגג כאשר הבורא מגלה רצון לקרב אליו את החלקיק שברא. אנו מייחסים את תחושת הריקנות והקושי לקשיי יום- יום הטורדים: קשיי פרנסה, בריאותם של יקירנו, מצב בטחוני וכו'. הבורא בנה סביב החלקיק שברא עולם שלם, דרכו יוכל להשפיע עלינו. אבל איך, ולשם מה?
כל עולם האובייקטים שברא סביבנו הבורא, נועד לשמש בתהליך היפרדותו של האדם ממידת האגואיזם המקורית, שניטעה בו במקור לצורך תהליך ההפרדה מהבורא, לצורך הבריאה. האובייקטים ויסורי החיים הארציים, נועדו להמחיש לאדם את המעמסה הבלתי נסבלת שמעמיס עליו האגואיזם שלו, כדי שישווע להיפטר ממנו; שיתפלל להימלט מהאינטרסים האישיים, הדוחפים אותו למרדף חסר התוחלת אחר ההצלחה המזויפת והכבוד; שיגלה באמצע הדרך, שיש לו רק רצון קטן אחד והוא לחדול לרצות, כי הרצון האגואיסטי הזה, מוליד רק יסורים.
אם כך, לא נותר לנו אלא לבקש מהבורא שיפטור אותנו מהאגואיזם הדוחף אותנו למירוץ אחר האינטרסים הפרטיים שלנו.
כאמור, הבורא מזמן לאדם מצבים אלה, כדי להביאו בהדרגה למסקנה, שסיבת יסוריו טמונה בכך שהוא מרוכז בתוצאות מעשיו, כי האגואיזם שלו הוא עצמיותו. טבעו האגואיסטי מובילו להשקיע את כל משאביו בטובתו העצמית, ופשר סבלו- רצונותיו העקרים, פרי האגואיזם שלו.
פרידה מהאינטרס האישי המלווה כל צעד מצעדיו של האדם, מולידה מייד שחרור מעול הקיום. עם השחרור מעול הקיום, ניתן לקבל את כל מה שקורה מסביב בלי סבל וכאב. שיטת השחרור מעבדות האגואיזם, נקראת קבלה.
כאמור, הבורא יצר בכוונה בינו לבינינו, בינו לבין נקודת ליבנו את העולם הזה על כל יסוריו. זאת, כדי להביא כל אחד מאתנו לכמיהה להיפרד מהאגואיזם, סיבת סבלנו. כמו כן, רק רצון אמיתי להיפרד מהאגואיזם, מאפשר בהזדמנות זאת להיפרד גם מהיסורים, ולפגוש ולהרגיש את הבורא.
רצון אמיתי, בעולם הרוחני, נחשב כשווה ערך למעשה, כי רצון מושלם ואמיתי מביא במהרה לידי מעשה.
הרצון המושלם והאמיתי מגיע לכלל הבשלה, אחרי שמלאה סאת היסורים, ומתחיל מהרצון הפשוט- לחדול להרגיש יסורים. הרצון לחדול להרגיש יסורים מוליד את הרצון להיפרד מהאגואיזם, כשמבינים שהוא סיבת היסורים. אחרי הפרידה ממנו, מתנקה האדם מאינטרסים אישיים פרטיים, נגאל מיסוריו, ויכול לפגוש ולהרגיש את הבורא.
כל התהליך הזה, של סבל יסורי העולם הזה, כדי להגיע לכמיהה לחדול לסבול, והוויתור על האנוכיות לצורך זה, לא נראה בדיוק כמו תהליך של חופש בחירה. להיכן נעלם חופש הבחירה ? ובעצם, הבחירה באיזו דרך ללכת, ומה לבחור בחיים; אכן, הבורא מתערב ודוחף את האדם לבחור בהחלטה מסויימת. הוא מביא אותו לידי כך, בהביאו עליו יסורי תופת עלי אדמות, עד קצה גבול יכולת הסבל שלו, כדי שבשיא כאבו, בהביטו לשמים השחורים מעליו, תגיח לפתע קרן של אור מבין העננים ותבהיר לו, שבשלווה ובמנוחת נפש יזכו רק אלה שייאותו להיפרד מאנוכיותם.
חופש בחירה בוודאי שאין, כאשר האדם נדחף לפעול מחוסר ברירה, כדי להימלט מיסוריו. חופש הבחירה בא לידי ביטוי בשלב בו האדם מתרומם על רגליו, יוצא מהמשבר, ובאפשרותו לחזור לסורו, ולשוב לחיים של אגואיזם ורדיפה אחרי טובתו העצמית. במידה שהוא מנסה להמשיך ולהחזיק בהחלטתו לוותר על האגואיזם שלו- הפעם עשה זאת מתוך בחירה, ולא מכפייה. הבחירה נעשתה מתוך ראיית הנולד, כדי לא לשוב ולמצוא את עצמו באותם מצבים מייסרים מן העבר.
אדם הנחוש בהחלטתו להמשיך בדרכו, תוך נטישת את האגואיזם שלו מאחוריו, צריך למקד את מחשבותיו בבורא ולהקדישן לו; ולהתרחק מכל מחשבה על עצמו, מחשבה שכידוע מולידה יסורים בלבד. עבודה בלתי פוסקת זו, של בקרה מתמדת של טיב המחשבות, וסילוק מחשבות לא ראויות, נקראת עבודת ניקוי, או "תיקון".
היסורים, מנת חלקו של האגואיסט, שלהם היה נתון לפני שבחר לוותר על מידתו זו, היו צריכים להיות גדולים מספיק, כדי שיגיע לידי נכונות לעשות ויתורים עצומים. רק אדם שמוכן להגיע לפת לחם, או לסכן את הגג שמעל לראשו, מסוגל להתמודד עם הפיתוי לחזור לחיים של אגואיזם ודאגה לעצמו. אדם שהגיע לדרגת נכונות פנימית עליונה והוא שלם ומאושר במקום אליו הגיע, מצוי למעשה במדרגה הרוחנית הנקראת "העולם הבא".
אדם שיסוריו הביאוהו לידי החלטה סופית ובת קיימא לוותר על מידת האגואיזם שלו, עושה את כל מעשיו, כשלנגד עיניו תועלת הבורא בלבד. הוא פוחד אפילו לחשוב על תועלת עצמית או מותרות, ומתרכז בענייני יום- יום הדוחקים בלבד, כדי לא להתייסר שוב ביסורים הבלתי נסבלים, הצצים ומופיעים מייד בעקבות מחשבה של תועלת עצמית.
בשלב הסופי של התקדמותו הרוחנית, מנוטרל המקובל לחלוטין מצרכיו הגשמיים, ומיומן בתיעול מחשבותיו לכיוון מטרת הבורא בחיי יום- יום, במשפחה, בעבודה ובכל ענייני העולם הזה, בעוד שכלפי חוץ הוא ממשיך להיראות כאחד האדם. אחרי כל העבודה שהשקיע, מיומנותו הופכת להרגל, וההרגל הופך לטבע שני. במצב זה הוא עובר בנקל לחלק השני של חייו הרוחניים, ומתחיל לשאוב הנאה מהעובדה שבמעשיו הוא משפיע על הבורא.
ஜעולם השקר - החיים כחלוםஜ 