רצונותיי מול רצונותיו

האדם נמצא במצב קבוע של מלחמה למען מילוי רצונותיו. מלחמה נוספת מנהל האדם כנגד עצמו. במלחמתו נגד עצמו הוא נאבק לתת את כל שטח לבו לבורא, ולמלאו באויב טבעו – אהבת החינם. תשוקתו היא שהבורא יתפוס את כל המרחב, לא רק מרצונו של הבורא, אלא גם מרצונו הוא. תשוקתו היא, שהבורא ימלוך עליו לפי בקשתו וישגיח בגלוי.

במאבק זה, תחילה על האדם להפסיק להזדהות עם גופו. עליו להתייחס לגופו, לשכלו, למחשבותיו ולהרגשותיו כמתבונן בהם מהחוץ, ולהבין שהם נשלחים אליו מהבורא. מחשבותיו אלה נשלחות אליו כדי שיזדקק לעזרתו של הבורא, יבקש ממנו לנצחם, ויעזור לו לחזק את אמונתו בגדולתו, השגחתו ויחודו ככל יכול.

לדוגמה, גם כשהאדם חדור אמונה בבורא מנהיג הכל – "קו ימין", הוא עשוי להתקשות להיפטר ממחשבות טורדות ומפריעות של "עשו לי, עוללו לי" – "קו שמאל". ואף שמצד אחד הוא בטוח שכל ההשפעות באות מאותו מקור – מהבורא – "קו ימין", אין הוא מסוגל להעלים את המחשבה, שמלבד הבורא יש עוד מישהו המשפיע עליו, או שלא רק בבורא תלויה התוצאה – "קו שמאל".

התנגשויות פנימיות אלה בין רגשות הפוכים, מתרחשות במצבים שונים בהתאם לקשרים החברתיים של האדם. זה קורה עד לשלב בו הבורא עוזר לאדם לרכוש "קו אמצעי". המאבק ניטש למען הרגשת יחודו של הבורא, כאשר המחשבות המפריעות נשלחות בכוונה, כדי שהאדם ילחם בהן עד לניצחון, אליו יגיע בעזרת הבורא; הניצחון שיחזק את הרגשת השגחתו, כלומר יעמיק את האמונה. האדם נאבק באופן טבעי למען מילוי צרכי האגואיזם שלו, הכוללים לדוגמה את הנאותיו, את הגדלת רכושו וכו'. המלחמה כנגד טבעו האגואיסטי, המלחמה הבלתי טבעית, מכוונת כלפי "אויב", כמקובל במלחמות. אך שלא כמקובל במלחמות, המטרה כאן היא לאפשר ל"אויב", לבורא, לנצח ולהשתלט על כל שטח השכל. המלחמה כנגד הטבע שמה לה למטרה, שהבורא יכבוש את כל העולם, כולל את עולמו הפרטי של האדם היחיד, במטרה להכניס את תכונותיו בכולם במידה שירצו.

המצב בו רצונותיו ותכונותיו של הבורא ממלאות את כל מחשבותיו ורצונותיו של האדם נקרא מצב אלטרואיסטי, מצב של "נתינה". כלומר, מצב של "משפיע על מנת להשפיע", או מצב מסירת ה"נפש הבהמית" לבורא. הדבר קורה תחת השפעת "אור חסדים" המתקבל מהבורא, ומעניק כוחות להתנגד למחשבות המפריעות של הגוף.

מצב זה לא חייב להיות מצב של קבע. אדם יכול להתגבר על מחשבות מפריעות, ולאחר מכן תגיע התקפת מחשבות נוספת, ושוב הוא יובס תחת השפעתן. שוב הוא יאבק בהן תוך הרגשת צורך בעזרת הבורא, שוב הוא יקבל אור וינצחן, וגם את השליטה על המחשבות האלה ייתן לבורא.

המצב בו אדם חווה תענוגות למען הבורא, כלומר לא רק מכניע את עצמו בפני ה"אויב", הבורא, אלא אף עובר לצדו של "האויב" הזה, מצב זה נקרא "קבלה למען הבורא" – "קבלה על מנת להשפיע". הבחירה הטבעית של האדם, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, תמיד תהיה בדרך בה יפיק את התענוגות הגדולים ביותר. כלומר, העדפתו הברורה של האדם נתונה לתענוג הגדול ביותר שניתן להפיק. בפעולות שכאלה, אין חופש בחירה או חופש רצון.

אבל, אדם שמבסס את החלטותיו על אמות מידה של אמת, ולא על אמות מידה של תענוג, זוכה בזכות בחירה וחופש החלטה. זאת, מכיוון שהוא מסכים ללכת בדרך האמת, על אף שהיא מלאה ביסורים. עם זאת, רצונו הטבעי של הגוף הוא לברוח מיסורים ולחפש תענוגות בכל דרך. הרצון הזה לא מאפשר בקלות לנהוג לפי קריטריון של "אמת".

מי שעושה מעשה כי הוא מאמין בשכר ועונש, אינו רואה את הרגשת גדולת הבורא כמטרה, מכיוון שלנגד עיניו מטרה אחרת. הוא מצפה לקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא איננו זקוק לבורא, ולכן אין לו כלל קשר עמו. אם הבורא לא היה קיים כלל, והתענוג היה מגיע ממקור אחר, היה אותו אדם ממהר לקיים את רצונו של המקור האחר.

מי שרוצה לקיים את רצונות הבורא, חייב לבטל את רצונותיו הוא מפני רצונות הבורא. עליו לדאוג בקביעות להרגשת גדולת הבורא, המעניקה כוחות לבחור ולקיים את רצון הבורא, במקום את הרצון הפרטי – רצון האגואיזם. ככל שהאדם מאמין יותר בגדולתו של הבורא ובכוחו, כך הוא יכול לקיים את רצונותיו יותר בקלות. לכן, על האדם לרכז את כל מאמציו בהעמקת הרגשת גדולת הבורא.

kab.co.il

יש מאַיִן

ההסתרה השורה על האדם

הכוח העליון בבריאה נקרא "בורא". מכיוון שעל האדם לבוא אליו ולהכיר אותו, כמו שכתוב "בוא וראה". הבורא רוצה שהאדם יכיר אותו. כתוצאה מכך הוא ברא נברא, כדי שכנברא הוא יכיר אותו במלואו.

לכן האדם לא צריך כך סתם לקבל מהבורא תענוג, כמו קטן מהגדול. אלא לקבל תענוג מהבורא זה אמצעי כדי שלאדם יהיה קשר עם הבורא מתוך שהוא מקבל משהו מהבורא. כך הוא ילמד מי הוא ולאט לאט יהיה כמוהו. זה באמת מה שהבורא רוצה לעשות לנברא.

לכן עלינו לדעת כיצד לעבוד עם הרצון. כי הרצון הוא הדבר היחידי שהבורא בראכדי שנכיר את הבורא, נלמד ממנו ונהיה כמוהו. בדומה לילד הלומד מהגדולים בעת שמסתכל עליהם, כך אנו לומדים כיצד להיות כמו הבורא.

אך בעולם שלנו אנו לא מרגישים את הבורא. האדם נמצא בסְפֵירָה סגורה בתוך עצמה ואינו יכול לצאת ממנה ולהרגיש משהו מחוץ לה. כי האדם נמצא ברצון המושך רק לעצמו. ולכן הוא נתקע בתוך הסְפֵירָה. כל הכוחות שלו פונים פנימה, מכוּוָנים למרכז הסְפֵירָה שלו, לאגו המקסימאלי. ואילו בסְפֵירָה החיצונה, היכן שמצויים העולמות העליונים והבורא, המצב הפוך. שם הכול הוא נתינה, הכול אהבה.

האדם לא מרגיש ולא יכול להרגיש זאת. כי הוא חושב ומרגיש אחרת, הפוך מן העולמות העליונים. אין לו שום אפשרות "להציץ" דרך איזשהו חור בסְפֵירָה שלו ולראות מה קורה בעולמות העליונים. מה שהמקובלים אומרים לו הוא גם לא מבין. כמו שאי אפשר להסביר לתינוק מה זה להיות גדול.

לכן לדברי המקובלים האדם בעולם שלנו נמצא במצב מיוחד. מצב שהבורא הכין לו במיוחד. אם האדם משתמש בכל ההכנות האלו כמו במשחק, בכל מה שיש בעולם שלנו, בעצמו ובסביבה שמחוץ לו, שכן לכל אחד יש "אני" ו"העולם", אם הוא משתמש נכון ב"אני" וב"העולם", אז לבטח יש לו הכול כדי להגיע ולראות את הסְפֵירָה החיצונה, העליונה. הוא ילמד ממה שיש שם כמו ילד הלומד מהגדול, מהבורא, ישתדל, ויוכל להיות כמוהו. בתוך האדם יש הכול, רק צריכים לדעת כיצד להשתמש בזה. על כך מדבר בעל הסולם ב"מאמר החרות", בנושא "הבחירה החופשית".

הרצון ליהנות

בחוכמת הקבלה אנו רואים ולומדים, שהאדם בנוי מרצון לקבל בלבד. קודם היה אור ובתוך האור התחיל "רצון" כנקודה. האור הוא שמפתח את הרצון, את כל מה שיש בתוך הרצון כשהרצון מתפתח לבחינות א', ב', ג', ד', את כל מה שקורה בהתפתחות הרצון. האור גורם להתפתחות נקודה שהיא "יש מאין" – נקודה מכלום, מאפס, שהבורא ברא אותה (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט 1

מלבד הנקודה הזאת, הנקראת "יש מאַיִן", שנעשתה מכלום, ממה שלא היה קודם, חוץ מהמעשה הזה, שום דבר לא נקרא "מעשה הבריאה". כי הנקודה הזו היא היציאה ממה שלא היה. רק את זה הבורא, הכוח העליון, יכול לעשות. כל יתר הדברים שקיימים בנקודה זו, באים מתוך האור. האור הוא שמפַתח את הנקודה הזאת עוד ועוד. הוא מוסר לנקודה זו את התכונות שלו ואת השפעותיו. לכן, כל מה שיש ברצון לקבל, שרוצה לקבל משהו מהאור, נמשך לקראת האור ורוצה את האור. כך נתן האור לרצון לקבל את הגירוי הזה, את הרצון שלו. יש בזה דברים עדינים.

כדי להמחיש זאת, אנו משתמשים בדוגמהות מהעולם שלנו, דוגמהות טבעיות כמו ילדים וגדולים. ניקח לדוגמה ילד במשפחה. אם נותנים לו פעם אחר פעם מאכלים מיוחדים שמכינים במשפחה, אז בונים בו רצון דווקא למאכלים אלה. אם אותו ילד היה גדל במשפחה אחרת ומקבל טעמים אחרים, הוא היה מתרגל אליהם ואוהב אותם. זאת אומרת, התענוג הוא שבונה את הרצון.

לכן אין לזלזל ברצונות. עצם זה שכולם נמשכים לתענוגים, יש בזה הבנה של התענוג. בתוך הרצון יש כבר דבר גדול, יש רכוש. בדומה לאדם שיודע ממה הוא רוצה להנות. כלומר הבורא עשה לאדם הכנות. הוא הכין אותו עד העולם שלנו, דרך כל תהליך ההתפתחות שתיארנו, עד העולם שלנו. ומה שיש לאדם בעולם שלנו נקרא "רשימו" (רו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, הבנה איזה תענוג נמצא בתוך האור.

שרטוט 2

אמנם שהרשימו נקרא "נקודה" והוא קטן מאוד, אבל בנקודה זו יש את כל האינפורמציה על כל מה שהאדם צריך. הוא רק זקוק לכוח כדי לממש את זה, כמו שכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא רוצה. למשל מישהו רוצה מנת אוכל מיוחדת עם בשר, אורז וגם ירקות. הוא יודע כמה הוא רוצה ומה יהיה שם, עד לפרט האחרון. הוא יודע ממה הוא רוצה להנות.

העובדה שיש לאדם רצון כזה, היא דבר גדול. לכן חוכמת הקבלה אומרת לא לזלזל ברצון. אנו רק רוצים לדעת איך להשתמש בו נכון, כדי להידמות לבורא, להיות כמוהו. אבל בתוך הרצון, יש לנו את כל האור. חוץ מהנקודה שהבורא ברא יש מאין, כל היתר נברא על ידי האור, נעשה מהאור, בתוך הרצון.

כאשר הרצון נעשה גדול, אגואיסטי, הוא נקרא "קליפה", "סטרא אחרא". רצון מאוד אכזרי, שהורג, ועושה את כל הדברים הרעים שבעולם. המקור לכך שהאדם רוצה אלף ואחד דברים, לשלוט באחרים אפילו לרצונות הגרועים ביותר הנקראים "קליפה", הוא אותו האור שנמצא בתוך הרצון. אלא שהוא נמצא בצורתו השלילית, האגואיסטית. אם האדם יהפוך את אותן תכונות האור שנמצאות בתוך הרצון, אז הרצונות בתוכו יהיו מתוקנים בצורה מדויקת.

בסופו של דבר תהיה לאדם אותה נקודה. כלומר, עליו להבין שהנקודה היא ה"אני" וכל תכונות האור, חיוביות או שליליות, כולן באות מהאור. לכן אותה נקודה שמתעוררת בו, היא מספיקה. את כל יתר העבודה הוא צריך לעשות עם הרצונות שלו. על ידי החוכמה כיצד לעבוד עם הרצונות הוא יכול להגיע לאין סוף, לנצחיות, לשלמות. להיות ככוח העליון מעל העולם הזה, ממש לחיות כנשמה. אך חייבת להיות בו החוכמה איך לעבוד עם הרצונות.

על האופן שבו האדם צריך לעבוד כותב בעל הסולם ב"מאמר החרות". בעל הסולם אומר, כי האדם נמצא בעולם שלנו במצב שבו הוא רק רוצה להנות, כל טיבעו הוא רק לרצות להנות. רוצה האדם או לא, התענוג או חוסר התענוג מנהלים אותו. אם הוא רואה במקום כלשהו קצת יותר תענוג מאשר במקום השני, הוא נמשך אליו. מחשבותיו מסתובבות, רצונותיו, העיניים, האוזניים, תמיד הוא מחפש ומאתר בדומה לחיישן, איפה יש יותר תענוג. אין לו ברירה, כך הוא בנוי.

אדם מפותח מחפש תענוגים יותר עדינים. אדם גס ופחות מפותח או ילד, מחפשים תענוגים יותר פשוטים. אבל תמיד, מתוך הטבע שלו, האדם רץ רק אחרי תענוגים. ואם אנו נמצאים במצב תמידי של ריצה אחרי תענוגים, אנחנו כביכול עבדים. זה נקרא "עבדות", כדברי הכתוב "עבדים היינו במצרַים".

כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו שמנהל אותנו ולא נותן לנו חופש ממנו. אין לנו יכולת לצפות עליו מבחוץ ולראות כמה אגואיסטים אנחנו. אלא שאיש לא מבין זאת. כאשר אנו מתבוננים באנשים, אם הייתה לנו אפשרות לבדוק את המחשבות, את הרצונות, את החשבונות שלהם ומה שנמצא לפניהם, איך הם תופסים את העולם, כל אחד לפי הרגליו, לפי טיבעו ולפי החינוך שלו, אז היינו רואים שכל אחד מהם, כל הזמן מחפש היכן וכיצד יותר להנות.

יכול להיות שברגע מסוים ללכת לישון זהו תענוג גדול וברגע אחר התענוג יהיה לרוץ ולחפש משהו, אבל הגוף, המוח והלב כל הזמן נמשכים רק לתענוג המקסימאלי אותו אנו מציירים לעצמנו, מכל מה שאנו רואים סביבנו וכך אנו עושים חשבון בין כל האפשרויות: מה כדאי ומה לא. יתכן שקיים תענוג גדול, אבל להשיג אותו זה בלתי אפשרי. כמו שכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך", כי יודע שבת מלך היא דבר אליו הוא לא יכול להגיע. לכן הוא מוחק זאת מעצמו ולא מצטער על כך. כי אין לו בשביל מה להצטער.

האגו של האדם בונה בו את מעגל האפשרויות, שהוא יודע שכדאי לו להתאמץ ולהשיג ושיותר ממנו לא כדאי לו להתאמץ, כי המאמץ והיגיעה יהיו יותר גדולים מהתענוג שישיג. יש מקרים שבהם השגת התענוג כלל אינה אפשרית. ככל שהוא ישקיע יגיעה, הוא לא יגיע לתענוג.

נמצא כי האדם אינו בעל בחירה חופשית ואינו חופשי. כל אדם הוא אֶלֶמֶנט קטן, שמחפש איפה יש יותר תענוג. בדומה לכלב הרץ ברחוב, מרחרח באפו ומחפש, כך האדם בחייו, כך הוא בנויי. אין לו בזה שום בחירה. כולנו מתוכנתים מראש בצורה כזאת. ואם כך, אנחנו לא חופשיים.

לפיכך, אם אין לאדם חופש בחירה, אז כל מה שהוא עושה, דברים טובים או דברים רעים, אין להם שום שכר ועונש. אי אפשר להעניש מישהו שיש לו רצון חזק להרוג והוא הורג או לחליפין להעניק פרס נובל למישהו אחר. לאותו אדם היה דחף חזק מהטבע להגיע לכך, הוא רצה מאוד ומימש זאת. פשוט באין ברירה, כי היה לו דחף מבפנים. אם כך מדוע נותנים לו פרס כאשר סך הכול הוא ביצע את רצון האגו שלו?

יוצא שבחייו הרגילים, הארציים, החיים על פני כדור הארץ, האדם אינו חופשי כלל. הוא תמיד בורח מייסורים לתענוגים. כל אחד עושה חשבונות מה יותר כדאי. לפי התכונות איתן נולד, לפי החינוך, לפי האפשרויות שבסביבתו, לפי הבריאות, לפי הכוח שיש בו, לפי השכל, לפי מידת הבנתו שתענוגים אלה יותר כדאיים לו מתענוגים אחרים, וכן הלאה. אבל בסך הכול, כולנו עבדים. זה נקרא שאנחנו נמצאים בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל שלנו. זה לא רע ולא טוב, זהו הטבע. עלינו להבין זאת ולהסכים עם כך. עלינו לבדוק זאת, על מנת שלא לקבל את הדברים כמשהו בטוח וברור.

ומה דורשים מאיתנו בחברה שלנו, מה דורשות מאיתנו הדתות? "אם תהיה טוב, תגיע לעולם הבא. אל תזיק לאחרים, כי יהיה לך או בית סוהר בעולם הזה, או גיהינום בעולם הבא". האם אפשר לפנות כך לאדם? אנו רואים שכל הטפות המוסר האלה או ההפך, כאשר החברה מכבדת את האדם שעושה מעשים טובים, הכול נכנס בגדר של השפעת החברה על האדם. כדי שיעשה חשבונות עם האגו שלו, מה כדאי לו יותר ומה כדאי לו פחות. אבל הכול נכנס לחשבון שלו ולפי זה הוא עובד. כמכונה מתוכננת ולא חופשית.

כדי להיות חופשי מהרצון ולעבוד איתו, האדם צריך להיות מחוץ לרצון. כאשר הוא יוצא מהאגו שלו ומרגיש את עצמו לגמרי מחוץ לאגו, אז הוא מתחיל לעבוד איתו כמו שהוא רוצה. לכן אנו לומדים שהעבודה של האדם היא קודם כל "הכרת הרע", לאחר מכן האדם עושה "צמצום", שזה נקרא לצאת מהאגו ולא להשתמש בו. אחר כך הוא לומד מהבורא ועושה משהו שנקרא "מעשה טוב".

הכרת הרע, נקרא "סור מרע". כי מהרגע שהאדם מכיר את הרע, הוא עוזב את הרע. אם הוא יודע שמשהו מזיק לו, הוא מתרחק ממנו ולא יכול לסבול אותו. מספיק לו רק לראות עד כמה האגו עושה לו רע וכבר הוא יתרחק ממנו ומספיק לו לראות עד כמה שההשפעה עושה לו טוב, וכבר הוא בוחר בה. הבעיה רק לראות שזה רע וזה טוב. "עושה טוב" מביא את האדם בסופו של דבר, להידמות לבורא.

בעל הסולם מסביר כיצד לעשות זאת. לדבריו, האדם נמצא בין התענוגים לייסורים כל הזמן. סך הכל הוא מרגיש, או שיש לו תענוג, או שאין לו תענוג. כך הוא בנוי על ידי האור. ואם הוא כך בנוי על ידי האור, אז אין לו ברירה. יוצא שקודם כל, עליו לבדוק איזה גורמים נמצאים בו ובסביבה.

אני והסביבה

החיים של האדם מתחלקים לשניים: "אני" ו"העולם". "אני" זה הלב, המוח והגוף של האדם עם כל מה שיש לו – החינוך, התרבות, התכונות שאיתן נולד וקיבל בתורשה וכן הלאה. "העולם" מתחלק לחלקים קטנים יותר: משפחה או עיר, מדינה או עָם, כל היקום או הקוסמוס. אבל בסך הכול קיימים רק "אני" וה"סביבה", שניהם בלבד. לכן עלינו ללמוד מי "אני" בעצמי ואיך ה"אני" מתפתח. כלומר, ללמוד על ה"אני" בהווה ועל החוקים שבהם ה"אני" מתפתח.

ה"אני", זה כל מה שיש בנו – התכונות שלנו, סכום הדברים שקבלנו מההורים, מהחינוך, מהתרבות, מכל מה שקיים. כל אלה מתפתחים בדינאמיקה ונקראים "אני". ה"סביבה" זו הסביבה עצמה ודרכי התפתחות הסביבה, הדינאמיקה שלה. יש שני גורמים, ה"אני" וה"סביבה" ויש את התהליך שבו הם מתפתחים יחד. האדם מחולק לאני ולהתפתחות שלו. האדם עצמו לא יודע כיצד הוא מתפתח, יש בתוכו מנוע כלשהו שמפַתח אותו וישנה הסביבה, שגם היא מתפתחת בדרך כלשהי.

אנו רואים שהחברה האנושית מתפתחת, אבל לא ידוע לנו לפי איזה חוקים. תמיד ההתפתחות היא פתאומית ובצורה של מהפיכה. לדוגמה בתקופת ימי הביניים, פתאום הגיע הרנסאנס. דוגמה נוספת היא המצאת מכונת הקיטור שהביאה למהפכה הטכנולוגית ולמהפכה בכל העולם. כך קרה גם עם החשמל ועם המנועים. מכל הכיוונים מגיעה התפתחות ואנחנו לא יודעים מאיפה. פתאום באה למישהו איזו המצאה, כביכול באופן מקרי וכך זה מתפשט ומתגלה לכולם.

ארבעת הגורמים האלו: "אני", "דרך התפתחותו", "הסביבה" ו"דרך התפתחותה", כוללים את הכול. מי הם הגורמים הפועלים על האדם? כל מה שהאדם קיבל לתוכו מהלידה ומהילדות – ידיעות, תכונות והרגלים – עליהן האדם אינו בעל הבית. בגיל ההתבגרות (15-20) הוא מרגיש ש"זה אני", אבל לא הוא קבע איך להיוולד ועם איזה תכונות, כיצד יחנכו אותו ומה יתנו לו. על כך אין לו בחירה חופשית.

לאדם עצמו אין ידיעה על דרך התפתחותו. זוהי גם תוצאה ממשהו שמשפיע עליו וגם בזה אין לו בחירה חופשית. גם על מה שיש בתוך החברה, הבנויה גם היא מההרגלים שלה, מהתרבות שלה, מהחינוך ומכל מיני מערכות, האדם לא יכול להשפיע. על סדר ההתפתחות של החברה, על האופן שבו היא מתפתחת כולה אין לו שום השפעה.

האדם משפיע רק על דבר אחד בתנאי שהוא מוצא בתוך החברה קבוצה שיש בה אופי מיוחד – שהיא רוצה להידמות לבורא, שיש בה חוקי התפתחות מיוחדים ולהידמות לבורא היא רוצה להתפתח. קבוצה זו לא יודעת ולא מבינה איך להתפתח, אבל היא מנסה לעשות זאת מהספרים, מההמצאות של אלו שכבר התפתחו, מהספרים של המקובלים, כי החברים בקבוצה רוצים שיהיו להם תכונות מיוחדות וכיווּן מיוחד. אם יש כזאת חברה ובמקום החברה האנושית של שבעת מיליארד האנשים, האדם מעמיד את עצמו בתוך הקבוצה וכלפי הקבוצה, כנמצאת כלפיו כמשהו מאוד מיוחד והוא רוצה שהם ישפיעו עליו, אז הם יכולים להביא לו משהו, שיגרום לו להתפתחות שאינה דרך ארבעת הגורמים. אלא דרך משהו חיצוני להם.

במה הקבוצה הזאת שונה מהאנושות. מדוע יש לה משהו, שיוצא מגדר ארבעת הגורמים האלו, למשהו מיוחד? היא שונה מפני שבה לומדים מספָרים שאינם מסבירים על העולם הזה, אלא על עולם יותר חיצון. הקבוצה רוצה להידמות לעולם היותר חיצון ואת זה היא משפיעה לאדם. אמנם היא נמצאת בעולם הזה ועדיין לא נמצאת בעולם החיצון, בעולם העליון, אבל בזה שהיא רוצה להידמות לעולם החיצון וכאילו נמצאת שם, היא כבר משפיעה עליו. כי האדם נמצא בהכרח תחת השפעה של עצמו ותחת השפעת החברה.

לאדם יש בחירה חופשית בדבר אחד, למצוא קבוצה שיש לה התפתחות לעולם העליון, לבורא, שהוא יתרשם מהקבוצה הזאת בתוך העולם שלו, שהקבוצה תהיה לו חשובה יותר מכל השפעות העולם הזה, שהשפעות אלו יהיו קטנות לעומת השפעת הקבוצה עליו. אם האדם עושה כך, אז לבטח שני הגורמים, הקבוצה שמשתוקקת למעלה וההתפתחות שלה, יפעלו עליו.

שני גורמים אלה לא רק פועלים על האדם, אלא גם משנים את הגורמים שלו. כי הוא רוצה לשנות אותם, אלא שאינו מסוגל. כך האדם משתמש בכל מה שיש לו. גם בתכונות שאיתן נולד וקיבל מהחינוך וגם בהתפתחות הטבעית שעבר. גם אותם הוא משנה מתוך שהוא נמצא בקבוצה. האדם יוצא לגמרי מהתנאים בהם הוא קיים בעולם הזה ונעשה לאדם חדש. גם את התכונות הראשונות – ה"אני", וגם את התכונות השניות – "החברה", הוא מחליף. רק בתנאי שהוא נמצא תחת השפעת הקבוצה, שמקבלת מהספרים כוח, הבנה והכרה מה נקרא להיות בעולם העליון.

זה דבר מלאכותי, כמו משחק, כי גם הקבוצה משחקת ואינה נמצאת בעולם העליון. יתכן שיש בה אנשים שנמצאים בהרגשתם כבר מעל המחסום כמקובלים, אולם אין בכך חשיבות. חשוב שהקבוצה משתוקקת לזה. מספיק שהם משתוקקים והם פועלים עליו ברצון שלהם. הרצון שלהם משנה בו הכול. בקבוצה האדם משנה את הרצון, את התכונות, את הכוונות ואת המטרות שלו ובכך הוא משנה גם את ההתפתחות שלו. התפתחות האדם בכל אלה נעשית דומה להתפתחות החברה.

בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית היא רק לבחור מלכתחילה בסביבה, בספרים ובמדריכים שמשפיעים לאדם את המטרה הנכונה, האמיתית. לכן הוא אומר, שיש בעולם שלנו שכר ועונש. כי אם האדם משתמש בבחירה החופשית שלו, אז הבחירה חופשית היא לבחור את הסביבה שתשנה אותו. רק כך יהיה לו "שכר", להגיע להרגשת העולם העליון, להיות כבורא, זהו השכר. אף אחד לא ייתן לו שכר כלשהו, כמו סוכרייה או מדליה.

השכר היחידי שקיים בעולם שלנו, (כל היתר אינו שכר, אלא סתם דברים חסרי חשיבות שמחלקיםכמו אותות צבעוניים, ומדליות), שבאמת נשאר לאדם, זה שהוא משתנה מבפנים והשנוי נשאר בו לנצח. על ידי החברה, האדם משתנה ומגיע להתקרבות לבורא. העבודה עצמה, להיות בקשר עם החברה ולהשתנות איתה יחד, היא מביאה את האדם למטרה. וההתקדמות למטרה היא השכר.

הבחירה היא רק עד כמה הסביבה תשתנה יותר מהר בהתפתחות שלה ועד כמה השינוי בחברה, יגרום להתפתחות האדם. התוצאה תהיה אדם חדש.

חברה כזאת אינה מכוונת את האדם במקצת, אלא היא משנה לו את היוצרות וכך הוא משתמש בכל הנתונים שלו. בעולם שלנו האדם משתמש תחילה עם התכונות שאיתן נולד, בצורה טבעית, אגואיסטית, כילד בן יומו, כקטן, או כיותר גדול. לאחר מכן הוא משתמש בהרגלים בחברה, במשפחה, הרגלים מהחינוך ומאוחר יותר בכל מה שקבל מהסביבה הגדולה. כאשר מגיעה אליו השפעה מחברה שמטרתה להידמות לבורא הוא מחליף את כל התכונות וההרגלים האלו. הוא הופך להיות משְני הגורמים – ה"אני" ו"התפתחותו", משהו אחר לגמרי. הוא הופך להיות "אדם", הדומה לבורא. כי הופך את השימוש בשני הגורמים האלה.

לכן אומר בעל הסולם, שקבוצה וספרים אלה שני הגורמים שיכולים לשנות את האדם. ככל שהוא מחזיק בהם ומכניס את עצמו תחת השפעתם, כמו ילד קטן שרוצה להידבק בגדול, בזה הוא משנה את עצמו. האדם רק צריך לדעת איך לפתח את עצמו ואת הסביבה, כלומר את הקבוצה, כך שהיא תשפיע עליו רק דברים טובים.

יש קבוצה וספרים. ספרי הלימוד הם ספר "הזוהר", המיועד למתקדמים, כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, וכתבי רב"ש. ספרים אלה הם המקור. בשעורי הקבלה לומדים ספרים אלה עם הסברים, אבל הלימוד הוא בספרים. חוץ מספרים אלה אנו לא לומדים שום ספר אחר. יש עוד ספרים אמיתיים וטובים, אבל הם מיועדים רק לאלו שנמצאים כבר בפנים, ויכולים להבין כל דבר בקבלה, מבלי לטעות. לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה נועדו במיוחד הספרים של בעל הסולם ורב"ש.

את ספר "הזוהר" אפשר להתחיל ללמוד רק לאחר שנים של לימוד. אם האדם לומד טוב וחזק את חוכמת הקבלה, אולי אחרי חמש שנים הוא יתחיל להבין נכון את ספר "הזוהר". גם מכתבי האר"י אפשר ללמוד, יחד עם כתבי בעל הסולם, אם כי לא ניתן להבין את האר"י, בלי הפירוש של בעל הסולם. לכן לכל מי שמתחיל ללמוד, לפחות במשך חמש השנים הראשונות, מיועדים רק ספרי בעל הסולם. הקבוצה שלומדת ספרים אלה, משפיעה על האדם. הוא לומד מספרים אלה, הקבוצה לומדת ספרים אלה ושניהם לומדים אותם יחד.

על הקבוצה להיות גדולה במספר האנשים שבה, ולהיות חזקה כמה שיותר בכוחה, להתקדם למטרה. שני הדברים האלה בקבוצה, מאוד חשובים. לפיכך עלינו לעבוד כדי להיות ככל הניתן מלוכדים למטרה. ממידת החוזק של הקבוצה ומגודלה, נובעת ההפצה (ראו שרטוט מס' 3). ככל שחברי הקבוצה משפיעים את הקבלה לעולם, בזה הם מחזיקים את הקבוצה, מקבלים אליה חברים נוספים ובזה גורמים השפעה לעולם. לכן כל אחד מחברי הקבוצה כלפי העולם, הוא כמו הקבוצה כלפי העולם ומשפיע על העולם להשתנות. כך כל העולם משתנה ומתקדם לבורא.

שרטוט 3

תחילתה של בחירה חופשית

מכל מה שלמדנו עד כה נמצא כי יש בחירה חופשית לאדם, אבל היא לא נתונה לאדם הרגיל מן הרחוב, שחי בחברה רגילה של בני אדם. אדם כזה עובד רק לפי הרצונות שלו, כי הוא עֶבֶד של הרצונות. זוהי עבדות וכולנו עבדים מתחילה. רק מי שמקבל במהלך התפתחותו, אחרי אלפי שנים, את ה"נקודה שבלב", הנקודה מושכת אותו למקום מסוים והוא מגיע לקבוצה.

אלא שגם על בחירה זו האדם אינו בעל הבית. הוא אינו בוחר בקבוצה, אלא הוא מגיע אליה מ”שמיים”. מלמעלה מכוונים אותו. הנקודה שבליבו מרגישה כמו בשדה מגנטי או בשדה חשמלי, משיכה בדיוק למרכז. כך האדם שיש בו נקודה שבלב, מגיע תמיד למקום בו הוא מרגיש בתת הכרתו ששם הוא יוכל למלא את עצמו.

אנו נראה שיחד עם העבודה בקבוצה, עם ההפצה, עם הכנסים שאנו מקיימים והספרים שמפזרים, יגיעו לקבוצה עוד אנשים. אנשים אלו לאו דווקא יודעים שהקבוצה קיימת. בספרים זה לא כתוב ואפילו לא רואים זאת דרך האינטרנט, בשום דרך של חיפוש. אלא פתאום, מבפנים, כאילו במקרה, הם גילו שיש קבוצה. שיש מקום שבו הם יכולים להתקדם למטרה.

בעל הסולם אומר על כך באות ג' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא בעצמו מביא את האדם למקום שבו הוא יכול לממש את הבחירה שלו. הבורא מביא אותו למקום בו יש קבוצה שלומדת, למקום בו יש ספרים אמיתיים ונכונים, למקום שבו הכול מוכן לאדם. זוהי תחילתה של הבחירה החופשית.

הבחירה של האדם מתחילה להיות ב"קבוצה" וב"אני". כלומר, איך הוא יסדר את עצמו כלפי הקבוצה. הוא צריך לגרום לקבוצה להיות גדולה, חשובה ומשתוקקת לרוחניות, וה"אני" שלו צריך להיות קטן ככל האפשר כלפי הקבוצה. כי רק אם הוא קטן ככל האפשר, הוא יכול לקבל מהם יותר. האדם צריך להיות קטן כלפי חברי הקבוצה, בכל מה שהם, כדי לקבל ולספוג מהם כמה שיותר. רק בזה העתיד הבטוח של האדם. רק על ידי זה הוא משיג את המטרה ורק בזה יש לו בחירה חופשית.

לכן לא צריך להתלונן על מה שעושים מיליארדי האנשים שנמצאים בעולם הזה. כל מעשיהם נעשים מתוך הרצון לקבל, כמו שכתוב "אנוסים הם הפושעים". בעל כורחם הם עושים דברים רעים או טובים. לכן זה לא נחשב לרע ולא נחשב לטוב.

המחשבה שהעולם שלנו הוא רע, שכולם עושים רע, אינה נכונה. אלא כולם עובדים לפי הטבע האגואיסטי. לכן אי אפשר להגיד על מישהו שהוא עושה רע. לא ניתן להגיד על האריה שצד כבש ואוכל אותו, שהוא רע, כי זהו טיבעו. יכולים להגיד זאת על הבורא, שעשה דבר כזה רע בעולם, בגלל שנראה לנו שזה רע, שזה לא בצדק, אבל לא ניתן להגיד זאת על אותו אריה או זאב שאוכלים ארנבת או כבש וגם לא על אדם שעושה דברים רעים.

לכן כתוב "לך לאומן שעשני". אם נגיד למישהו שהוא עושה דברים רעים, הוא יכול להשיב, "מה אתה רוצה ממני? כך אני בנוי, לך לבורא. הוא ברא אותי כך". ובאמת, לפי הטבע הוא צודק. לכן הבחירה החופשית מתחילה רק כאשר האדם מגיע לקבוצה, ומתרחשת שם במקום שבו האדם מתקיים.

גישה זו משנה לאדם את כל ההסתכלות על החיים. הוא מפסיק לדרוש מכל העולם להשתנות. הוא מפסיק לשקול כל אחד ואחד ברחוב כרע או כטוב – הוא רואה את הטבע. אלא, במידה שהאדם מגלה את עצמו כלפי הבורא, הוא יכול להגיד אני רע או טוב. אבל הוא לא שופט את האנושות. אם האדם מסתכל כך על החיים, הוא מבין שהוא צריך לשנות רק את עצמו. אין לו זכות לפנות לאדם אחר ולשנותו. הוא אינו יכול להשפיע על שום אחד בכוח כדי שישתנה. לשנות אפשר רק על ידי שמעוררים את האחרים על ידי הידיעה שמקורה בתכלית הבריאה כמו שהמקובל מלמד.

זה הזמן שהאדם מגיע להזדמנות של בחירה חופשית, להזדמנות להיות אדם. על ידי הבחירה הזאת הוא מגדֶל את עצמו עד שמגיע להידמות לבורא. ומי שדומה לבורא נקרא "אדם" – אדם מלשון דומה. ככל שנממש בתוכנו את הבחירה החופשית שלנו, בזה נהיה בני אדם.

מתוך זה מובן כיצד צריכים לעבוד. ראשית, צריך לקחת רק את הספרים האמיתיים של בעל הסולם. שנית, לבנות קבוצה כמה שיותר חזקה בכמות, כמה שיותר גדולה באיכות וכמה שיותר משתוקקת ומלוכדת. בהתאם לכך כל אחד שעובד כך, בטוח יקבל השפעה מהקבוצה ויצליח להגיע להיות "אדם".

העבודה עם הספרים האמיתיים ועם הקבוצה, איתם בלבד, כך שכל אחד יהיה תחת הקבוצה ויכניס את עצמו תחת ההשפעה של הקבוצה, היא הבחירה היחידה של האדם. כך הוא משנה את הגורם המשפיע עליו. האדם כביכול אומר לבורא, "עכשיו אני בונה קבוצה, שתהיה כמו הבורא בשבילי. שהקבוצה תבנה אותי". כאשר האדם בונה את הקבוצה, הוא בורא "בורא" לעצמו, המשפיע עליו. בקבוצה הוא תמיד מבטא את מה שהוא חושב שצריך להיות ברוחניות. מה שהוא חושב על הבורא. כתוצאה, הקבוצה הופכת להיות בשבילו סכום כל התכונות, הידיעות והכוחות שהוא חושב על הבורא. כך הוא בונה את הקבוצה. כי הקבוצה שמשפיעה עליו, הופכת אותו דומה לקבוצה. במילים אחרות, הקבוצה של היום, זה האדם מחר.

שרטוט 4

ניתן ללמוד על כך ב"מאמר החרות", שמסביר ומפרט עניינים אלו. בהרצאה זו הוסבר רק במעט, היסוד של "מאמר החרות".

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

kab.co.il

3=1+1

אנחנו תמיד מאוד מתקשים בלימוד של כל מה שקשור לפרצוף אדם הראשון, שכלול משני חלקים "אדם וחווה", חלק זכרי וחלק נקבי {זכר ונוקבא}.
אלה יכולים להיות הדברים הכי פשוטים בעולם, אך איננו מבינים אותם מפני שאנחנו בנויים בצורה שונה מאדם הראשון. המבנה שלו רוחני והמבנה שלנו גשמי. לכן אצלנו 2=1+1 ואצלו 3=1+1… {כמו שכתוב, "איש ואישה, שכינה ביניהם"}. ואנחנו איננו יכולים להבין את זה.

laitman.co.il

צורות מופשטות

שיטת המוסר העוסקת באידאלים מופשטים מחומר הפוכה לחלוטין משיטת הקבלה, כיוון שהיא מבוססת על חקר צורות מופשטות. ספרי המוסר דנים במידות כגון אמת, שקר, כעס וגבורה כשהן מופשטות מכל חומר. הם מעניקים למידות המופשטות ציונים בנוסח "האמת טובה והשקר רע". יש בכך חשש שהקהל יתייחס לקביעות אלה כאל אידאלים וידבק בהן בקנאות.

בעל הסולם מדגים את הדבר במשל: אדם שהרבה לעסוק בחשיבות מידת האמת המופשטת נתקל במקרה שבו יש לו אפשרות להציל אחרים ממיתה, אך הדבר כרוך באמירת דבר שקר באוזניהם. האם יציל אותם או לא? מה חשוב יותר – האמת או חיי אדם? ערכה של האמת המופשטת כה גדול בעיניו, עד ש"אפילו כל העולם ילך לאבדון הוא לא יפליט דבר שקר בכוונה מפיו"- בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף טו.

משל זה ממחיש היטב את גודל השגיאה שבעיסוק בצורות מופשטות. אין לנו כל אפשרות לשקול מידה מסוימת כרעה או כטובה בהיותה מופשטת מן החומר. רק כאשר מתלבשת הצורה בחומר ניתן לשפוט אם היא מועילה להתפתחותו של החומר או אם היא מזיקה לו. אַמַּת המידה היחידה היא התפתחותו של החומר עצמו בכיוון מימוש מטרת הבריאה.

kab.co.il

מצבים פנימיים

בעבודה הרוחנית אם אנו שמים יותר מדי לב למצבים עצמם, אנו לא מתקדמים. העבודה שלנו היא בזירוז הזמן בלבד. אם האדם נמצא במצב רגע נוסף זו כבר קליפה. לכן אנו צריכים לשים לב שאנו נמשכים תמיד קדימה. העבודה שלנו היא להרגיש לרגע אחד את המצב שבו אנו נמצאים, ומיד להתקדם למצב הבא על-ידי הסביבה. ולא לשכוח שהבורא הוא זה שעושה את העבודה, ואנו רק צריכים להכין את המ"ן – את עצמנו, שיעשה עלינו את העבודה, כנקבה כלפי הגבר; העבודה שלנו היא להביא את עצמנו אליו. רצוי לעשות כל דבר, רק לא להיות בייאוש, כי אנו לא מתקדמים מתוך ייאוש – זוהי קליפה. אף פעם לא מתקדמים מרע.

kab.co.il

ההשקעה בבורא

ההתמודדות החווייתית עם סרבנותו של כל תא ותא בגופנו לשנות את טבעו, המיאון המוחלט של הווייתנו האנושית להפוך לעבדי האהבה והבורא, מולידים את הכניעה והתפילה לנס. מתוך תבוסה וייאוש מהיכולת האנושית, מתעצמת האמונה בבורא הכל יכול, אשר רק כשזועקים אליו מעומק הלב, הוא נענה לתחינה, משנה את התכונות האגואיסטיות, והופך אותן לנכונות להקרבה למען הזולת. כתוצאה מהשינוי, מתקצר הפער בין האדם לבוראו.

אל המסקנה שההשקעה בשינוי העצמי כדאית, ניתן להגיע על דרך השלילה, כשבודקים לאן מוביל אותנו המרדף האינסופי אחר הקיום הארצי, ואחר הבלי העולם הזה, ומגיעים לתשובה המייאשת: ללא כלום. ואז אפשר לשאול, אם ממילא אין מה להפסיד, אולי אפשר להרוויח משהו בדרך לשינוי העצמי?

ואכן אפשר, כי כבר בתהליך המאמץ הנפשי להשגת השינוי, זוכים בתחושת המשמעות והמטרה שהחיים מקבלים בהדרגה. תחושת המשמעות מעניקה הנאה ושמחה, עד כדי כך שקושי המאמצים מתגמד. יתרה מזו, ככל שגדלים המאמצים, כך גדלה השמחה שבצדם, השמחה על התמורה הרוחנית שבעקבותיהם.

המאמצים מתגמדים עבור מי שמרגיש את גדולת הבורא. מי שמרגיש ומבין את גדולת הבורא, אינו חש דבר מלבד שמחה. הדבר דומה לאושרנו בחיים הארציים, כשאנחנו מעניקים מטובנו לאדם אהוב ונערץ, כשבתמורה, איננו מבקשים לנו דבר, מלבד הזכות המופלאה להעניק לו. כל מאמץ נחשב כהנאה עבורנו, כמו תחושת הנאת הגוף אצל המתעמל, או הרוקד, הגוברת על תחושת המאמץ, עבור מי שזוהי אומנותו. מי שחוגג את גדולת הבורא, ממתין בקוצר רוח להזדמנות, ולו הפעוטה ביותר, לעשות משהו עבורו. ומה שנחשב פעם לעבדות, הופך להיות התגלמות התענוג והחירות.

לפיכך, ניתן ללמוד לפי עוצמת תחושת הקושי שמרגיש האדם בהשקעתו בדרכו הרוחנית, את עוצמת הגדולה של הבורא בעיניו. ככל שקשייו מאיימים להכריע אותו תחת כובדם, כן גדולת הבורא טרם התחוורה לו בעוצמתה הסוחפת, והוא נתון עדיין למרדף אחר מטרות אחרות. כל עוד זה המצב, אדם זה לא יזכה לתמיכת הבורא, ובמקום להתקרב למטרתו, הוא הולך ומתרחק ממנה.

תמיכתו הרוחנית של הבורא במאמציו של המאמין להתקרב אליו, לא ניתנת מייד, כדי לא לטרפד את תהליך הסבל ההכרחי הכרוך בהם. כי אילו כך היו פני הדברים, והאדם היה חש הנאה והתפעלות ביגיעתו, גם האגואיזם היה שמח, ומטרת המאמצים לעורר את שוועת האדם לבוראו היתה מוחמצת, כמו הסיכוי להפוך את טבעו מאגואיזם אנושי מוחלט, לאלטרואיזם רוחני טהור. מתנת התמיכה הרוחנית של הבורא, ההופכת את העבודה הרוחנית לתענוג, ניתנת בשלב מאוחר יותר, אחרי שהושג השינוי.

kab.co.il

החומר והצורה

*

שתי דרכים להתקדם רוחנית: האחת מלובשת בחומר ולכן בטוחה ואילו השנייה מופשטת מהחומר ולכן מועדת לטעויות.

"כל העולמות, העליונים והתחתונים, נמצאים בפנימיות האדם, וכל המציאות נבראה רק בשבילו", ספר הזוהר.

חוכמת הקבלה היא מדע שחוקר את כל המציאות. היא מגלה לנו שהחומר היחיד שקיים במציאות הוא בעצם אנחנו – הרצון שלנו. וכל התכלית שלנו בבריאה היא ללמוד לרכוש את הצורות הנכונות על הרצון שלנו, שיביאו אותנו לנצחיות ושלמות, ולמעמד השווה למעמד הבורא.

אין דבר במציאות שמסביבנו, שאי אפשר להבחין בו בחומר ובצורה. לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

להבין את השכל של הבורא

הבורא ברא אותנו עם רצון ליהנות, שנקרא בחכמת הקבלה "רצון לקבל הנאה ותענוג", או בקיצור "רצון לקבל". הרצון הוא רצון בלבד. את הצורות ממה בדיוק ליהנות, מה להרגיש כתענוג, ומה להרגיש כחוסר תענוג, ואפילו כייסורים, צריך ללמד את הרצון. כלומר צריך לתת לרצון צורות. הצורות נבנות בתוך הרצון רק על ידי האור, ואותן הרצון מרגיש כתענוג או כייסורים.

מה קובע אם נרגיש את הצורות כתענוג או כייסורים? האור בא מהבורא, וכל מה שיש בו אנחנו רוצים ומורגש בנו כתענוג. כל מה שאין בבורא, אנו דוחים ומורגש בנו כייסורים.

הרצון עצמו הוא גולמי, רצון בעלמא, ונקרא גם "נקודה". הבורא שולח לרצון שלנו את הצורות שלו ורוצה שבצורות האלה אנחנו נגלה אותו. שדרך כל אותן צורות, נתקשר אליו, נבין אותו, ונעלה להיות במצב זהה לשלו. כלומר הבורא רוצה שנעתיק על עצמנו את כל הצורות שהוא שולח לנו, ודרכן נתחכם, וכך תעבור אלינו כל חוכמת הבורא.

בעל הסולם מסביר במאמר "שכל הפועל", שמתוך הצורות האלה אנחנו לומדים את השכל שמפעיל אותנו, שהוא "שכל הבורא". מתוך שאנחנו לומדים את כל פעולות הבורא עלינו, מתוך שאנחנו רוצים להידמות לכל פעולה ופעולה שלו, אנחנו עולים דרגה, ונעשים כמוהו.

מכאן אנחנו מבינים, שהרצון לקבל לא נברא כדי למלא את עצמו, אלא כדי לקבל על עצמו את צורות הבורא ולראות במילוי ובצורות שמקבל, רק אמצעים להגיע לדבקות, להשתוות הצורה למחשבת הבורא.

צורה מלובשת בחומר – מדע.

צורה מפושטת מהחומר – פילוסופיה.

ככלל, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר וחקירת הצורה. החלק של המדע ששייך לחקירת החומר חוקר את התכונות של החומר שיש במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה.

לחלק הזה של המדע יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והיקשים, שבהם הוא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

האדם בנוי בצורה שהוא מרגיש, לומד, חוקר ומבקר את החומר, ואת כל התופעות שבחומר. הוא יכול לחזור עליהן ולמסור עליהן מידע לאדם אחר, שיעבור על אותן הפעולות וירגיש את אותן התוצאות. ומשום שיש לנו סיפוק גמור בנסיבות, בתוצאות ובסיכומים, מדע החומר נחשב בעינינו מדע מדויק, שאנחנו סומכים עליו בוודאות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שבהם מלובשות אותן צורות. בחלק הזה של המדע מדברים רק על החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו.

אם אנחנו לומדים את החומר, לבטח שלא נטעה כי החומר הוא החומר שלנו. וגם אם לומדים את הצורות המלובשות בחומר, הרי הן קשורות לחומר שמקבל אותן. ולכן אפשר ללמוד עליהן בוודאות, ולהגיע למצב שבו לא טועים.

אבל לא כך קורה בלימוד הצורה המופשטת מהחומר. כי הצורה המופשטת אינה קיימת במציאות בפני עצמה. ולכן כשלומדים עליה עלולה להיות טעות מצד האדם בחקירה ובתוצאות.

מפני שהצורות שהחומר מקבל נלמדות אך ורק ביחס לחומר. ואם לאחר מכן, מבדילים צורה מחומר, זה נעשה רק בדמיון. כי במציאות הגשמית ובמציאות הרוחנית לא קיימת צורה מופשטת מהחומר, דוגמת "אמת", "שקרן", "שולחן". לא קיימת שום תופעה במחשבה, במעשה ובחפץ, שהיא "כוח ללא לבוש". את התופעות האלה אנחנו לא רואים ולא חוקרים בצורה ממשית, שניתנת להרגשה ולמדידה. אלא רק בדמיון אנחנו מבדילים את צורת השולחן מהשולחן, וצורת השקרן או צורת האמת, מהאדם. ואז יוצא שעוסקים בפילוסופיה. בדבר שאינו קיים במציאות בפני עצמו.

על חקירות כאלה אסור לסמוך, כי מדובר בתופעות שאינן קיימות במציאות, אלא רק בדמיון של האדם. לכן בצורות מופשטות מהחומר, לעולם אי אפשר להגיע לחקירת אמת ודאית. ואם האדם פורץ את הגֶדֶר הזה בחיים, ויוצא מחֵקֶר הצורה המלובשת בחומר, לחֵקֶר צורה המופשטת, המנותקת מהחומר – אז הוא עלול לטעות לחלוטין בדרכו הרוחנית, ובכך להאריך את תהליך התיקון שלו.

אבל ככל שאדם נצמד לחקירת הצורות המלובשות בחומר, ההיצמדות הזאת עוזרת לו לדרוש את האמת. היינו, לדרוש מהבורא שהרוחניות תתלבש בתוך חומר הרצון לקבל שלו. מכאן, שדרישת המקובלים להיצמד לחקירת הצורה שבחומר, היא אזהרה מעשית. והיא מסייעת לאדם לראות את השוואת הצורה שלו לבורא כדבר הכרחי, שאליו הוא צריך להגיע. כי צורת הבורא שאותה עלינו להשיג, היא צורה מלובשת בחומר.

הצורה הקצרה והצמודה ביותר למטרת החיים

בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו", שכל עבודת האדם היא רק להיקשר לייחודיות של הבורא, ככוח היחיד שפועל במציאות ושמפעיל אותו בכל מיני צורות שעוברות עליו. אמנם הצורות שעוברות על האדם יכולות להיות מורגשות בחומר שלו כחיוביות או כשליליות, אבל כל עוד הוא קשור בצורות האלה לחומר, ולא לצורה המופשטת, אז הוא תמיד ידרוש בסופו של דבר, שהחומר שלו יקבל את אותה הצורה כמו הצורה של הבורא.

יוצא אם כן שתנאי החקירה בחומר ובצורה שבחומר, מחזיק את האדם בצורה הקצרה והצמודה ביותר למטרת החיים. כי אז בכל הצורות שעוברות עליו, האדם מגלה את הפועל היחיד. למרות שנראה לו שמסביבו ישנם כוחות רבים ושְליטות שונות, הוא מגלה שהכול הוא שליטה אחת. הכול הוא כוח שולט אחד, שמביא את מגוון הצורות שלו להתלבשות בחומר של האדם.

אדם שנצמד רק למשימת גילוי הבורא בכל מה שקורה לו, ובכל מה שקורה בסביבתו, אינו בורח מהצורות המלובשות בחומר לצורות המופשטות, ואינו חושב שיש שליטה נוספת, של עצמו, אלא הוא משייך הכול לבורא, כמי שמביא לו את כל הצורות על החומר שלו.

מבוסס על מאמר "החומר והצורה בחכמת הקבלה", מאת בעל הסולם

kab.co.il

קול השם

במעמקי הנשמה האנושית קול השם קורא בלא הרף. מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים… וגם באלה שהם מתאמצים לברוח מפניו ולהשתיק אותו, אין הבריחה וההשתקה הזאת, אלא מגלה ביותר את קישורה הפנימי של הנפש אל אותו הקול האדיר, שאינו פוסק מנהום גם בלבבם ומרצות גם בהם עצמם. אכן לשוא גם כל מאמצי הבריחה ממנו וכל התחבולות להשתקתו.

הרב קוק

מלכות והשכינה

כל האובייקטים הרוחניים בדרך השתלשלותם מהבורא, עוטים את לבושו של הבורא וקיימים במציאות הגשמית רק מנקודת מבטם של הנבראים. זוהי תוצאת הבריאה הראשונית הנקראת "מלכות". כל האובייקטים המצויים מחוץ לבורא, כלומר, העולמות והנבראים, מהווים בריאה אחת שהיא "מלכות". "מלכות" היא שורש כל הבריאות והיא נחלקת לחלקים קטנים.

אותם חלקי "מלכות" קטנים נקראים "שכינה". אור הבורא הממלא את השכינה, נקרא "שוכן". הזמן הנדרש למילוי כל חלקי השכינה נקרא "זמן התיקון". ב"זמן התיקון" כל נברא מתקן את חלק ה"מלכות" ממנו הוא נברא.

המצב בו הבורא טרם נתגלה לנבראים במידה המלאה, וה"שוכן" לא מילא את השכינה, נקרא "גלות השכינה". הכוונה היא לגלות מהבורא.

במצב זה אין שלמות בעולמות העליונים. במצב הסופי כל נברא אמור יהיה להרגיש את הבורא במידה מלאה, אבל בינתיים כל אחד מאתנו רודף ללא הפסקה אחר תענוגות בני חלוף ונסחף אחר דרישות גופו וצרכיו הגשמיים.

המצב בו אדם רואה את התענוגות הרוחניים כדברי הבל וריק, נקרא "צער השכינה" או "שכינה בעפר".

כל יסורי האדם נובעים מכך, שמלמעלה מכריחים אותו לבטל את שכלו וללכת כעיוור- לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת".

דווקא, ככל שהאדם חכם יותר וחזק יותר, כך קשה עליו לפעול ב"אמונה למעלה מהדעת", וכן גדל סבלו בכל רגע בו הוא מנסה להתנתק משכלו, תודעתו, וצו ההיגיון עליו נשען בעבר.

לאדם קשה לקבל את צו הבורא ללכת בדרך ההתפתחות הרוחנית המסויימת הזו, והוא מקלל בלבו את העובדה המכאיבה שאין קיצורי דרך, ומסלול החתחתים הזה, הוא הדרך היחידה. האדם, בכוחותיו הדלים גם לא מסוגל להצדיק את הבורא, והוא מתקשה להתמודד עם מציאות של העדר המשענת. אך מצב זה הוא בלתי נמנע, ויימשך עד לרגע בו הבורא יתייצב לצדו, יסייע לו, ויפתח לפניו את כל תמונת הבריאה.

kab.co.il

ריכוז מאמצים

אם היינו מתבוננים בעצמנו מהצד, לא היינו מוצאים בתוכנו שום תכונה שלא נוצרה בנו מלמעלה: כל התכונות שלנו מוטבעות בנו טרם לידתנו, וכל המאורעות שסביבנו מתרחשים אף הם באופן בלתי תלוי בנו.

אם כל תכונות האדם והסביבה המשפיעה עליו ידועות, הרי תוצאת פעילות הגומלין ביניהן גלויה לעין. אם נתונים אלה ידועים מלכתחילה, אפשר לצפות מראש את התגובות וההחלטות של כל אדם. לכן ודאי שאין לנו חופש בחירה.

קיים רק מרכיב אחד שאותו אנו יכולים לבחור בחופשיות – באפשרות להתקדמות עצמאית אל המטרה – אל הבורא. מכל המעשים שלנו בחיים, רק פעולה זו יכולה להיות עצמאית, וכל היתר נקבע מראש, מלמעלה. העובדה הזאת מתגלה ללומד חוכמת הקבלה, ועוזרת לו לרכז את מאמציו רק במקום שבו חופש הבחירה הוא אפשרי.

kab.co.il