הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם

הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי. וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו. כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי. שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה בְּחוּשׁ בְּרב בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹסְקִים וְעוֹבְדִים יָמִים וְשָׁנִים בִּסְחוֹרוֹת וּמַשָּׂא וּמַתָּן וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁבָּאִין לְחֶשְׁבּוֹן אֵין נִשְׁאָר בְּיָדָם כְּלוּם וְאִם אֲפִילּוּ מַשִּׂיג מָעוֹת לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִן הַמָּעוֹת. וְהַכְּלָל שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם קִיּוּם בְּיַחַד דְּהַיְנוּ הָאָדָם עִם הַמָּעוֹת רַק אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הַמָּעוֹת מִן הָאָדָם, אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הָאָדָם מֵהַמָּעוֹת. וּמֵעוֹלָם לא נִמְצָא שֶׁיִּשָּׁאֵר אֶחָד עִם הַמָּעוֹת רַק כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. גַּם הֵיכָן הוּא כָּל הַמָּעוֹת שֶׁעוֹשִׂין מִימוֹת עוֹלָם כִּי מֵעוֹלָם עוֹשִׂין תָּמִיד מָעוֹת, וְהֵיכָן הוּא כָּל הַמָּעוֹת רַק בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כְּלוּם לְגַמְרֵי.

וְלַעֲבד ה' אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁיּוּכַל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אֶת ה' לְפִי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְעַט מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשׁוּם מַלְאָךְ וְשָׂרָף אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר עַל זאת שֶׁיּוּכַל לַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ רַק הָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ חָזָק וְתַקִּיף תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל חֲפֵצִים וְרוֹצִים לְעָבְדוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין כָּל הָרְצוֹנוֹת שָׁוִין. וְיֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בָּרָצוֹן. אֲפִילּוּ בְּאָדָם אֶחָד בְּעַצְמוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע יֵשׁ חִלּוּקִים גְּדוֹלִים בֵּין הָרְצוֹנוֹת וְהַכְּלָל, שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְפַּלְּלִין וְלוֹמְדִין וְעוֹשִׂין מִצְווֹת [וּבֶאֱמֶת לְפִי גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. כָּל אֵלּוּ הָעֲבוֹדוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק הַכּל הוּא בְּדֶרֶךְ "כְּאִלּוּ", כִּי הַכּל הוּא כְּמוֹ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא כְּנֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ] גַּם חָכְמוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן חָכְמוֹת אֵין צְרִיכִים כְּלָל. וְכַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ. רַק יֵשׁ מַה שֶּׁהוּא מַשְׁבִּיחַ כְּשֶׁהוּא זָקֵן. הַיְנוּ דָּבָר אַחֵר שֶׁמּוֹסִיף כּחַ כְּשֶׁמַּזְקִין כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. גַּם הֶפְקֵרוּת אֵין צְרִיכִים. אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת אֶצְלִי אֵינוֹ נִקְרָא הֶפְקֵרוּת כְּלָל. אַדְּרַבָּא לְהֵפֶךְ כְּשֶׁרוֹדֵף אַחַר עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה וְרָחוֹק מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ זֶהוּ מֻפְקָר בֶּאֱמֶת. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אֲפִילּוּ מַה שֶּׁנִּקְרָא אֵצֶל הָעוֹלָם הֶפְקֵרוּת, דְּהַיְנוּ מִי שֶׁמַּפְקִיר כָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה מִכָּל וָכל וְעוֹסֵק רַק בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁזֶּהוּ אֵצֶל הָעוֹלָם הֶפְקֵרוּת, גַּם זֶה אֵין צְרִיכִים כִּי יְכוֹלִים לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בְּלִי הֶפְקֵרוּת. אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹ.ת שֶׁלּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם, כִּי לא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם וְכָל בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אֲפִילּוּ אוֹתָן שֶׁתָּפְסוּ בְּיָדָם כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, הָיָה סוֹפָם רַע מְאד, גַּם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת קִלְקְלוּ וְהִפְסִידוּ. וַאֲפִילּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לֵידַע מִזֶּה. מֵאַחַר שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם, מַה צְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת. עַל זֶה צְרִיכִים זְכִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם לִזְכּוֹת לֵידַע מַה שֶּׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אַךְ יִשְׂרָאֵל אֵין צְרִיכִים לָזֶה, כִּי כְּבָר הֵם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַתּוֹרָה . הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ דַּוְקָא לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר . דַּוְקָא וּכְבָר מְבאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים שֶׁצָּרִיךְ לְחַפֵּשׂ דַּיְקָא אַחַר הַצַּדִּיק וְהָרַבִּי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר וּכְנֶגֶד הַתַּאֲווֹת הַמַּטְרִידִים אֶת הָאָדָם . בֶּאֱמֶת אֵין נִמְצָא שׁוּם תַּאֲוָה כְּלָל, כִּי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הוּא הֶכְרֵחַ לְקִיּוּם הַגּוּף, וְגַם בָּנִים מֻכְרָחִים לְהוֹלִיד. וְכָל זֶה הָאָדָם מֻכְרָח , וְאִם כֵּן אֵין שׁוּם תַּאֲוָה כְּלָל, רַק שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְנַהֵג בָּהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְהַשֵּׂכֶל שֶׁל הָאָדָם יָכוֹל לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הַתַּאֲווֹת, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין. כִּי יֵשׁ לְכָל אֶחָד חָכְמָה בְּכחַ, רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיאָם מִכּחַ אֶל הַפּעַל. וּבָזֶה הַשֵּׂכֶל לְבַד שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד בְּכחַ חָכְמָתוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵעֶצֶם בְּרִיאָתוֹ, מִלְּבַד מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹסִיף לִתֵּן חָכְמָה לַחַכִּימִין, בְּכחַ חָכְמָתוֹ לְבַד יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד כְּנֶגֶד הַתַּאֲווֹת. וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁכְּבָר נִמְשַׁךְ אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וְעָבַר מַה שֶּׁעָבַר וְנִפְגַּם שִׂכְלוֹ וְנִתְבַּלְבֵּל וְנִתְמַעֵט, אַף עַל פִּי כֵן בִּמְעַט מְעַט שֵׂכֶל הַנִּשְׁאָר יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד. וַאֲפִילּוּ נְקֻדָּה אַחַת מִן הַשֵּׂכֶל יְכוֹלָה לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם הַתַּאֲווֹת. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא יְכוֹלִין לִהְיוֹת סְמוּכִין לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה שֶׁגַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת חַס וְשָׁלוֹם, יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת עָנָה וְאָמַר: אוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה רַחֲמָנוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ יְגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת אוֹ שֶׁצְּרִיכִין שְׁנֵיהֶם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' וְגַם רַחֲמָנוּת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ קדֶם שֶׁזּוֹכִין שֶׁיַּעַמְדוּ וְיִשְׁקְטוּ שִׁמְרֵי הַמּחַ לְמַטָּה עַד שֶׁלּא יִרְצֶה שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם וְיִהְיֶה הַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" הַיְנוּ שֶׁהַכּל שָׁוֶה וְאֵין שׁוּם חִלּוּק בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה וּבֵין הַקֶּבֶר וּבֵין הָעוֹלָם הַבָּא כִּי "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ" הַתּוֹרָה וְכֵן "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ" שֶׁשָּׁם בְּשָׁכְבְּךָ בַּקֶּבֶר שָׁם גַּם כֵּן הַשֵּׁם. יִתְבָּרַךְ וְהַתּוֹרָה וְכֵן "וְהֲקִיצוֹתָ" לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ' כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תַּאֲוָה וְרָצוֹן כְּלָל לְשׁוּם דָּבָר רַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה נִמְצָא שֶׁהַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בַּקֶּבֶר, בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא בְּכֻלָּם הוּא דָּבוּק רַק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְהַתּוֹרָה. כִּי מִי שֶׁמְּקֻשָּׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא רַחֲבַת יָדַיִם וּבֵין הַקֶּבֶר שֶׁהוּא מָקוֹם צַר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל מִי שֶׁנִּזְדַּכֵּךְ מחוֹ וְאֵין לוֹ שׁוּם שְׁמָרִים בַּמּחַ הַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

רבי נחמן מברסלב

מטרת לימוד הקבלה

קורס יסודות בחכמת הקבלה – חלק א'

לא משנה כמה שנים אנחנו לומדים, הדבר החשוב ביותר זה לזכור תמיד, בשביל מה אנחנו לומדים. אנחנו יכולים ללמוד את חכמת הקבלה בשביל להיות חכמים יותר, אנחנו יכולים ללמוד כדי להראות לאחרים שאנחנו יודעים, בשביל שֶכל או בשביל כבוד. אנחנו יכולים ללמוד את חכמת הקבלה מאלף סיבות. אבל יש סיבה אחת שהמקובלים אומרים לנו, לָמה כדאי ללמוד את חכמת הקבלה, כדי שאנחנו נתפתח ונגיע למטרה של חכמת הקבלה.

אנחנו לומדים בשביל לפַתח משהו שבשלב הראשון אנחנו לא יודעים מה זה, אבל זה נקרא "הנשמה שלנו", לפַתח את הקשר שלנו עם אותו דבר. וזה לגמרי לא כל מה שאנחנו מכירים, שהיה לנו.

אנחנו רגילים לכך שהרבה פעמים תלמיד מתחיל חושב ש"נשמה" זה נשמה. אני יודע מה זה, יש נשמה שלי, נשמה שלו. משתמשים במושג הזה בכל מיני צורות. אבל כאן באות קנ"ה בעל הסולם מדבר כנראה על משהו שונה ממה שאנחנו מכירים, בלי לדעת מה זה, אבל זה לא מה שמכירים. הלימוד של חכמת הקבלה מביא איזשהו מאור, סגולה, משהו שונה לחלוטין, שלא היה קיים בעולם שלנו, וגורם לשינוי על הנשמה, משפיע עליה, גורם לכך שאנחנו איכשהו נתפוס את המציאות אחרת, שֶיקרה לנו משהו, ונגיע להשגה של משהו שכרגע אנחנו לא משיגים.

לדוגמא: כמו שאפשר לומר, שיש בחדר הרבה מאוד דברים שאנחנו לא רואים אותם, אנחנו צריכים לעשות משהו, להרכיב משקפיים מיוחדות, לעבור שינוי פנימי כדי שנוכל לראות אותם. והמקובלים מראש מספרים לנו על אותם דברים שאנחנו לא רואים, על אותם עולמות עליונים, ערכים, מושגים, פרצופים. הם אומרים, שאם רוצים גם להבין על מה הם מדברים, חייבים לעבור תהליך של שינוי.

איך יקרה השינוי הזה? אומרים, שיש שיטה. זה לא משהו מקרי, ארעי, שקורה סתם לאדם שהולך ברחוב, או לאדם שחוֹוה איזו חוויה מיסטית. אלא השינוי הזה מתרחש רק בתנאי שתדעו להשתמש נכון בכלי, שנקרא "חכמת הקבלה".

הספר קבלה הוא לא אוסף של דפים, את הספר כתב אדם שנמצא בעולם הרוחני, אדם שנמצא בהשגה רוחנית, אדם שרואה ומשיג את השורשים לכל מה שקורה וקרה ויקרה בעולם שלנו, שיודע מאיפה הוא בא, לָמה הוא בא, למה הוא קיים פה.

השאלה הזאת, "למה אני קיים?", "מה הטעם בחיים שלי?", היא זו שמניעה אותו. אותו בן אדם יכול ללמוד מבן אדם שכבר עבר את הדרך הזאת מתחילתה ועד סופה, ומתוך הראייה של סוף הדרך, הוא כותב לנו את הספר הזה ומסביר איך ללכת בדרך הזאת, מה היא השיטה. ולכן האות קנ"ה מדברת על השיטה הזאת, והשיטה הזאת נקראת "המאור המחזיר למוטב".

ומה כל כך מיוחד בזה? מה שמיוחד בזה, שזהו בעצם הדבר היחיד שמקדם את האדם לרוחניות, עד כמה שזה ישָמע עצוב ומשמח כאחד. עצוב, כי כל מה שעשיתם עד היום לא עוזר לכם להתקדם לרוחניות. ומשמח, כי סוף סוף פגשתם משהו שֶכן יעזור לכם להתקדם לרוחניות.

ומה שעוד יותר יפה בזה, שגם אחרי שנים של לימודים ומחשבה על הנושא הזה, אי אפשר לפצח את זה. אנחנו עם השכל שלנו, עם האגו שלנו, לא מסוגלים לפצח את השיטה. לָמה?

כי אם היינו מסוגלים לפצח את השיטה, אז זה לא היה מקדם אותנו באמת לרוחניות, זה היה עוד מנגנון שנמצא בתוך האגו שלנו, ואנחנו שוב רוצים עם האגו הטבעי שלנו, שבצורה טבעית דוחף אותנו לשלוט, להשיג, לקחת לעצמנו, להנות לעצמנו וכן הלאה, שוב היינו רוצים לכופף את השיטה תחת הדעת שלנו, וזה לא עובד.

בנו משהו שנמצא מעל לדעת שלנו, ובדיוק בגלל זה הוא מקדם אותנו לרמה שלו, ולא מאפשר לנו להוריד אותו לרמה שלנו. וזה כל היופי בדבר הזה שנקרא "סגולה". זו לא הסגולה שמכירים מהרחוב, מנתיבות, מאופקים או מכל מקום אחר, אלא זו סגולה פנימית, סגולה שמשנה את האדם.

איך עובדת השיטה? השיטה עובדת בצורה מאוד פשוטה ומאוד מדויקת. ישנו אדם, אני, אתה, הוא, היא וכן הלאה, שיושב בתוך קבוצה ולומד עם קבוצת אנשים. לאדם הזה יש רצון, רצון קטן, הוא מחבר את הרצון הקטן שלו לעוד רצונות של אנשים נוספים, וביחד הם בונים כלי. כלי קליטה שמאפשר להם לקלוט אור.

אותם אנשים יושבים עם הרצון ועם ספר מקור של מקובל שהגיע למקום שגם אנחנו רוצים להגיע אליו. אבל אנחנו עוד לא נמצאים במקום הזה, לפחות לא בהרגשתנו. יש פה איזה עניין מבלבל של תפיסת המציאות, לא ניכנס אליו עכשיו, נעזוב את זה לשלבים מאוחרים יותר.

אנחנו יושבים עם הספר, ומתחברים עם הרצון שלנו, וקוראים את מה שכתוב בספר, ואנחנו מאוד מאוד רוצים שמה שכתוב בספר יחיה בתוכנו, ואז באיזושהי צורה לא מובנת, יש פה חלק נוסף במשוואה, שמתחבר, ומתחיל להשפיע ולשנות משהו בתוכנו. אנחנו לא מבינים וגם לא נוכל להבין את מה הוא משנה ובאיזו צורה בדיוק זה קורה.

הדבר היחיד שנוכל להבין, ואת זה ירגיש כל מי שלומד בצורה רצינית ולאורך זמן, זה את ההתקדמות הפנימית. אנחנו בהחלט נרגיש שאנחנו מתקדמים, נרגיש שאנחנו משתנים. לא תמיד השינוי הוא בדיוק כפי שתכננו, וגם לא תמיד השינוי הוא לכיוון שרצינו. ולא תמיד רוחניות היא מה שחשבנו שהיא. ולא תמיד השינוי שקרה לנו זה השינוי שרצינו שיקרה וכן הלאה וכן הלאה. אבל הוא קורה, זה בטוח.

אז מהבחינה הזאת יש לזה קבלות, אני לומד כמה הרבה שנים. רואים שהדבר עובד. זו השיטה.

אז בוא נקרא בעצם את אות קנ"ה, נתחבר למה שאומר בעל הסולם, וננסה להשתמש עד כמה שאנחנו מבינים, למשוך עלינו אותו כוח שנקרא "אור מקיף", שיעשה בנו את השינוי.

אות קנ"ה

"ולפי זה יש לשאול: אם כן, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."

כבר בקטע הקצר הזה אנחנו רואים, שיש כמה מושגים שאנחנו צריכים להסביר, כי בשפת הקבלה להרבה מאוד מושגים יש משמעות אחרת, משמעות שונה, משמעות פנימית. זה נקרא "שפת הענפים והשורשים". נדבר על זה כשנקרא גם במאמר "מהות חוכמת הקבלה". אז בוא נסביר חלק מהמושגים שכתובים כאן.

המושג הראשון נקרא "סגולה", התחלנו כבר להסביר אותו. זה אותו כוח שפועל על האדם ועושה בו שינוי, בלי שהאדם מבין באיזו צורה הדבר עושה בו שינוי.

מעניין רק שהמושג "סגולה" הוא כל כך חשוב שהוא אחד השמות של עם ישראל, אפשר להבין את זה כמובן גם כישראל הפנימי, זה "עם סגולה". כלומר, זה ממש מייצג. הכוח הזה שאין לו מילים בכלל, שמשנה את האדם ומעלה אותו מדרגה, הוא בעצם הדבר העיקרי של מה שנקרא "ישראל" שבתוכנו.

אם כבר דיברנו על ישראל, אז בוא נבין מה זה "ישראל". המילה "ישראל" מורכבת משתי מילים, "ישר"- אלו שלוש האותיות הראשונות, ו-"אל". "ישר – אל", "ישר אל האל", מה שנקרא. וישראל, זה לא חבל ארץ מסוים, וגם לא לאום מסוים, למרות שאולי יש הרוצים לנַכס אותו לעצמם. אבל במקרה זה, ישראל, הכוונה למי שכבר משתוקק ישירות אל האל, יָשר אל, זאת המשמעות.

אז כל אדם שכבר יש לו רצון להשתוקק ישירות אל האל, עליו אנו מדברים. לא חשוב מאיזה מוצא הוא, לא חשוב מאיזה לאום הוא, לא חשוב באיזו דת הוא נמצא, או אם יש לו אזרחות כזו או אחרת, או שהוא חי עכשיו בניו יורק, טורונטו, מאיָמי, קְליוולנד או בכל מקום אחר בעולם, או להבדיל גר בירושלים, ממש על הכותל עצמו, יושב למעלה על האבנים. אין חשיבות מבחינה פיסית היכן הוא נמצא. זה גם לא מְשנה מאיזה מוצא הוא.

אבל כן משנה – מה שיש לו בתוך הלב, זה מאוד מאוד חשוב. הדבר היחיד שחשוב.

נחליף לרגע את המשקפיים, נשים משקפיים שבהן אנחנו לא רואים את הגופות, את הלאום, את הצבע, את המין, את כל הדברים החיצוניים, את כל הדברים הבאים וחולפים. סך הכל הגוף שלנו נולד יום אחד, ומת יום אחד. בעזרת המשקפיים האלה ניראה את העולם הנצחי, הטוב, השלם, שאף פעם לא משתנה, ונסתכל בעזרתו על האנשים סביבנו.

אנחנו נראה שיש אחד שאנחנו יכולים להגיד עליו, שהוא רוצה יָשר אל, ואחר שעוד לא, יש לו רצונות אחרים. זה בסדר, כל רצון הוא בסדר. אבל חכמת הקבלה פונה אל אלה שרוצים ישר אל, את המטרה המסוימת הזאת. לכן עם המשקפיים האלה נוכל לראות את כל אלה שבמילים אחרות נאמר שיש להם "נקודה שבלב", יש להם השתוקקות להגיע ישר למטרה.

ואז נראה שכל יתר המיונים, כל יתר הסלקציות בכלל לא רלוונטיות, כי זה לא חשוב. מה שחשוב זה, מי אתה? שזה בעצם, מה הרצון שלך? "אתה" הוא הרצון שלך, ולא משהו אחר. ואם הרצון שכרגע מוביל אותך וחשוב לך ושולט עליך, ואתה רוצה לטפח אותו ולגדל אותו, הוא הרצון הזה שנקרא "ישראל", לשם כך נועדה חכמת הקבלה, כדי לעזור לך במדויק, לפתחַ אך ורק את הרצון הזה על פני כל שאר הרצונות, בהם אנחנו לא מתעסקים, בהם יש מומחים, פסיכולוגים, כל מיני שיטות שמתעסקות ברצונות.

חכמת הקבלה כלל לא נוגעת בהם, היא נוגעת רק בטיפוח, עידוד, הגדלה והאדרה של הרצון המסוים הזה, להגיע ישר למטרה. וזה ממש נעשה בצורה מדעית, מדויקת. כי היא מנקה מהאדם את כל האפשרויות וכל ההפרעות שבדרך, ואומרת לו, תראה בכל מצב, בכל רגע בחיים שלך, מעבר ליתר הרצונות, מה באמת חשוב, בשביל מה אתה באמת חי, לְמה שווה וכדאי לך להגיע תוך כדי החיים שלך.

מושגי יסוד בקבלה

קורס יסודות בחכמת הקבלה – חלק ב'

כדי להבין את חכמת הקבלה עלינו להכיר מושגים שונים בהם היא משתמשת כמו, בורא, השפעה, המדרגה הבאה שלנו, כלי אור ונשמה.

דיברנו בחלק א' על שני מושגים: "סגולה" ו- "ישראל". מושג שלישי שאותו כדאי להבין, מושג מורכב שנחזור ונדבר עליו כל הזמן במהלך הקורסים- זה הבורא. גם לגביו חשוב שננקה בלבולים. מה זה "בורא"? "בורא" הוא מין מושג מאוד ערטילאי.

בקבלה אנו מסבירים שה"בורא", ב' ו' ר' א', מורכב משתי מילים, "בוא" ו"ראה". מה זאת אומרת, בורא? בורא זה לא איזה זקן שיושב על ענן, ויש לו זקן לבן, ועושה כל מיני פעולות וכן הלאה, לא, זה לא הוא.

"בורא" זוהי תכונה, חוק טבע, ממש כמו כל חוק אחר, כמו חוק המשיכה לדוגמא. גם את חוק המשיכה וגם את הבורא, אנחנו לא רואים. אתם תיתקלו במושג הזה רבות, גם אם זה לא יהיה מובן עכשיו, זה נקרא "תכונת ההשפעה". התכונה לתת, התכונה להשפיע ללא שום רצון אגואיסטי, ללא רצון לקבל לעצמו, נקראת "בורא".

מֶעבר לזה, בעצם זו גם המדרגה הבאה שלך. זאת אומרת, האדם נועד להתפתח, הוא לא נועד להישאר כמו שהוא. לכן תמיד, בתוך כל מצב שבו האדם נמצא, נמצאת גם המדרגה הבאה שלו, המָדרגה הבאה של ההתפתחות. לכן אם אני אקח למשל אותך או לא משנה את מי, שיושב עכשיו וצופה באתר, המדרגה הבאה שלך זה הבורא שלך, המדרגה הבאה שלך זה הבורא שלך.

אני חושב שהיה זה הרמח"ל שאמר פעם, שכל יום יש לו בורא חדש. אמרו לו, "איך אתה יכול להגיד דבר כזה? חס ושלום, אסור להגיד דברים כאלה". אבל בעצם, לְמה הוא התכוֶון? הוא התכוון שבכל מַדרגה שבה הוא נמצא, הנקראת "יום", או "מצב חדש" שבו הוא נמצא, הוא מגלה מחדש את המדרגה הבאה, שאותה הוא עתיד לגלות, שאליה הוא פוסע, שאליה הוא שואף. וכמו שאביהו אומר, זוהי תכונת ההשפעה. כלומר, אם הוא עצמו מתכוֶונן ורוצה ומחפש את הדרך, איך להשתנות ולהיות יותר בתכונת ההשפעה הזאת, זה הבורא שלו.

לכן חכמת הקבלה אף פעם לא עוסקת בדברים ערטילאיים, מנותקים, חסרים מהתפיסה. אלא היא אומרת לאדם, שלא משנה באיזה מצב הוא, המדרגה הבאה שאליה הוא שואף ולא מבין אותה עדיין, אבל רוצה להגיע אליה, משתוקק להגיע אליה, היא המדרגה שנקראת כרגע "בורא". כשיגיע אליה, יראה את המדרגה הבאה אחריה, היא תהיה בשבילו הבורא. ולשם כך אתה צריך משהו שיעזור לך רק לעלות למעלה.

לכן המקובל אף פעם לא מסתפק בכך שנחמד לו, טוב לו, נעים לו, הוא לא מתעסק ברגשות שלו, אלא הוא מתעסק באיך הוא שואף להתקדם ולהגיע למקום שאליו הוא צריך להגיע. ואז בִּמקום להגיע לזה בדחיפה מאחור, הוא מגיע מתוך השתוקקותו, ובזה הוא בעצם בונה את הקשר למדרגה הבאה שלו. הוא עושה זאת באהבה, בשמחה, בטוב, וזהו הדבר שאותו הוא חוֹוֶה כל חייו. תמיד ההשתוקקות הטובה אל השלב הבא של ההתפתחות. הוא לא מחכה שהוא יידחף אליו, אלא בעצמו שואף אליו, וזהו הבורא שלו.

אם כך התכונה הנוספת שלמדנו נקראת "תכונת ההשפעה", ה"בורא", או ה"מדרגה הבאה" שלנו. מושג נוסף שעליו נדבר רבות הוא – "אור".

כמעט כל חכמת הקבלה מתחלקת לשתי מילים, "אור" ו"כלי", או כלי ואור. כלי המסוגל לקבל את האור, כלי שעדיין לא מסוגל לקבל את האור, כלי שעובר כל מיני תהליכים מהמצב שבו הוא לא מסוגל לקבל את האור, עד המצב שיהיה מסוגל לקבל את האור.

כאשר הכלי כבר מקבל את האור, הוא עובר גם מצבים. יש 125 מצבים, או להבדיל, 613 מצבים, או 620 מצבים. יש חלוקות רבות ושונות בחכמת הקבלה, בהמשך נלמד ונרחיב על כל אחת מחלוקות אלה.

בפועל, אור מסמל בעצם את כל התענוג שאנו רוצים לקבל. כמובן שבקבלה מדובר על התענוג הרוחני הנקרא "אור", ולא על תענוג גשמי. זה המקבל את האור נקרא "כלי".

המצב המתואר לנו באות קנ"ה, שאותה קראנו בחלק א' "והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו,"

כלומר, האורות קיימים גם כעת. האדם איננו בעל כלים. מי שאינו בעל כלי, לא יכול לקבל אור. נניח אדם השותה תה, אם לא תהיה לו הכוס, שבה יוכל למלא את התה, או הקפה, או כל דבר אחר לא יהיה לו במה לשתות. קשה יהיה לו למלא את כף היד במים חמים- זה לא נוח. ולמרות הדוגמא המאוד גשמית הזו, אם ניקח זאת למקום אחר, קצת יותר נעלה, נבין כי כל עוד לא בנינו את הכלי המתאים, איננו יכולים לקבל את האור הנכון.

ולכן מצב הנקרא "אור מקיף", זה מצב שבו עדיין איננו בעלי כלים, והאור נמצא כאילו מבחוץ, הוא עוד לא נכנס פנימה, כי הוא לא יכול להיכנס פנימה. כמובן שלא מדובר על בפנים ובחוץ, וזה לא אור כמו אור שאנחנו חושבים, אלא מדובר כבר על היכולת לקבל או להשתוות לאותה תכונה שנקראת "תכונת ההשפעה", ואז לקבל את המילוי הזה שנקרא "אור". ועד שישנה היכולת, זה נקרא "אור מקיף".

המושג הבא שעליו נדבר, נקרא "נשמה", גם איתו קיים בלבול מוחלט. אנו שמים לב, שכל מה שידעתם על המושגים בחכמת הקבלה הוא לא נכון. זהו מצב טוב. ניתן לומר בצורה גורפת, אחידה, מסודרת ומאורגנת, שכל מה שידעתם על המושגים האלה, הוא פשוט לא נכון כלפי חכמת הקבלה.

וכעת גם כשאנו מדברים על נשמה, גם מה שאתם חושבים על נשמה, זה לא מה שזה באמת "נשמה". "נשמה" בקבלה זה משהו אחר לחלוטין.

מה זה "נשמה"? נשמה בקבלה, זה לא החלק המתלבש בחלבון, כמו שאנו חושבים. רובנו חושבים שישנו חלבון, והחלבון הזה פועל ובתוכו יש איזה חלק. הוא נמצא בפנים, באיזשהו מקום, לא כל כך ברור איפה, כי לא מוצאים אותו, והוא נקרא "נשמה". וכשהחלק הזה נכנס לתוך החלבון הזה, אז אנחנו מתחילים לחיות, להזיז את הידיים והרגליים, לבכות, וכן הלאה. אז זה לא נשמה. והדבר כלל לא קשור לְמה שאנו מדברים עליו.

חכמת הקבלה מדברת על חומר שכולו נקרא "רצון לקבל". כל המציאות מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל". אם נלך לרגע צעד אחד לאחור, נאמר שיש מישהו שרוצה מאוד מאוד לתת, קוראים לזה בקבלה "להשפיע", מהמילה שפע. לא להשפיע מהמילה influence, אלא להשפיע מהמילה bestow , זאת אומרת, לתת, להשפיע, לתת שפע. יש מישהו שרוצה לתת הרבה מאוד שפע, כדי שיהיה מסוגל לתת את כל מה שרוצה, הוא בורא מישהו שיהיה מסוגל לקבל את כל זה. ולכן הוא בורא רצון לקבל.

לכן, כל המציאות כולה, לא חשוב אם רוחנית או גשמית, מופשטת או מוחשית, כל המציאות מההתחלה ועד הסוף מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל". חומר זה הוא יסוד הבריאה. זה מה שנקרא "הוציא מבָּר", ברא. מה זה נקרא "ברא"? הוציא מחוץ לו, רצון לקבל. הרצון לקבל הזה מסוגל לקבל את כל השפע, שהוא, הרצון להשפיע, רוצה לתת. לברוא, הוא רצון להשפיע, רצון לתת.

אני חושב שזה מאוד מובן דווקא משום שכמו במחשבים, יש אחד ואפס. יש רצון להשפיע, שזה הבורא, או תכונת ההשפעה, ומה הוא ברא? אם הוא רוצה להשפיע, להטיב לנבראיו, מכך הוא מחויב בהכרח להוציא משהו שיקבל ממנו את התענוג הזה, וזה הרצון לקבל.

הרצון לקבל מרכיב את מה שאנחנו קוראים "נשמה".כשהרצון לקבל מתחיל לרכוש, במידה הקטנה ביותר, כוונה שהיא כבר לא רק לעצמו, שהיא כבר לא רק ליהנות לתועלת עצמו, אנחנו קוראים למצב הזה ש"נולדה בנו הנשמה". כלומר, הנשמה זה אותו חלקיק שכבר מסוגל להשתוות בכוונה שלו, לְמה שקראנו קודם "תכונת ההשפעה", שזה נקרא גם ה"בורא". נשמה היא בעצם הכלי הרוחני, הרצון המתוקן, הרצון שכבר יכול לקבל לתוכו אור.

ואין קשר בין החיים הגשמיים, הפיסיים שלנו, שיש בכל בעל חיים, בכך שהוא חי, שיש בו משהו שנקרא, כוח החיות הבהמי, שזה באמת כוח חיות שקיים- לבין הנשמה.

נשמה קיימת בתוכנו רק בשלב שבו כבר רכשנו רצון קטן מתוקן.

שאלות ותשובות – בין רוחניות לגשמיות

האם קיים קשר בין הגוף הפיזי שלנו,לבין הנשמה שבנו? מהי הנקודה שבלב, ומהו שלב ההכנה שעלינו לעבור בכניסה לרוחניות.

השאלה היתה, אם אנו טוענים, שמה שמכירים על נשמות הוא לא המושג הנכון של נשמה, אז מה זה בדיוק הדבר הזה, שגורם למערכת, או מאפשר למערכת להתחיל לפעול, שמניע כך את כל התהליך?

התחלנו להסביר קודם, שבעצם אנו צריכים להבחין במה שאנחנו קוראים לו כוח החיוּת הבהמי, וזה ממש כוח חיוּת בהמי, כלומר, איזה כוח המפיח חיים בתוך החלבון. הרי כולנו יודעים, כשהאדם כמו כל בעל חיים אחר, מסיים את חייו, החלבון, נרקב באדמה. רואים את העצמות הנותרות, רואים שהבשר נעלם, הנמלים אוכלות אותו, התולעים בולעות את כל מה שנשאר, ומאיתנו לא נשאר הרבה. בעצם, אם נמשוך זאת לאורך זמן, אז לא נשאר דבר.

הדבר הזה שמפעיל את כל המערכת נקרא "כוח החיות הבהמי". לכן גם נפוץ מאוד הבלבול בין כל שאר החוכמות בעולם הזה. לדוגמא: בטיפול הילינג אדם מכוון יד במרחק מעל הגוף שלי, ואני מרגיש חום. או שפתאום הוא משחרר לי איזו תחושה או איזו מועקה שהיתה לי. או כל מגלי העתידות שיכולים לספר על הדברים שחושיי אינם קולטים. מאיפה בא כל הדבר הזה? זוהי רוחניות? האם זה קשור לרוחניות?

הקבלה מסבירה בצורה מאוד פשוטה שמסביב לגוף שלנו, למערכת הגופנית הפשוטה שלנו, לחלבון, לבשר, לחומר, לעץ, וכן הלאה, יש איזה מטען חשמלי שפועל, וכל הדבר הזה הוא גם ברמה הפסיכולוגית המודעת שלנו, וגם ברמת תת המודע, עם הבעיות הפסיכולוגיות הגלויות שלנו, או עם הבעיות הפסיכולוגיות החבויות שלנו, כל המערכת הגדולה הזו נקראת באמת "כוח החיות הבהמי".

וניתן להשפיע על כוח חיות זה, על ידי לחיצות, על ידי מגע יד. יש אנשים שיש להם יכולת להשפיע על אחרים בנושא הזה, על מטען חשמלי שקיים בתוכנו, או על מטען פסיכולוגי שקיים בתוכנו. הדברים הללו קיימים, הם אמיתיים, הם רק לא שייכים לרוחניות.

מאוד חשוב בתחילת הדרך, וכולנו כרגע בתחילת דרכנו, להגיע להבחנה, כי הדבר המעכב ביותר את האדם מלהתקדם הוא הבלבול הכללי, שבו הוא שורה. הכול מעורבב במין סלט אחד כללי – רוחניות וגשמיות, אמונות תפלות ודברים ששמעתי, וכל מה שהטעו אותי לעשות כך או אחרת.

רוחניות בקבלה הוא המקום שבו האדם כבר מתעלה ורוכש כוונה שהיא כבר לא לקבל לעצמו. ההתחלה, הצעד הראשון שבו האדם רכש כוונה שנקראת "על מנת להשפיע", לתת לזולת, שהוא כבר לא מקבל לטובת עצמו, מה שכולנו עושים לפי טיבענו. כלומר באדם שכבר הצליח להתעלות מעל הטבע שלו, שם מתחילה הנשמה.

ולפני כן, גם אצל האנשים שעוד לא נמצאים בהרגשת המציאות הרוחנית, אלא שכבר התעורר בהם איזה רצון לרוחניות, אנו קוראים לרצון הזה "הנקודה שבלב". זהו המצב שבתוכו רובנו נמצאים, פחות או יותר, בשלבים כאלה או אחרים. כאשר בתוך התהליך הזה אנו נמצאים בהרבה מאוד שלבים. כל השלב הזה כולו, נקרא בקבלה "שלב ההכנה", ולפי בעל הסולם (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות") הוא נמשך, בין שלוש לחמש שנים. ותקופת הכנה זו מדוברת עבור מי שלומד כבר בצורה רצינית, קבועה, יציבה, עם קבוצה נכונה והדרכה נכונה.

אני רוצה להבהיר פעם נוספת את הבלבול הזה. הרבה פעמים נדמה לנו שאנחנו בכל זאת נמצאים במשהו בהשפעה. עזרתי לאיזו זקנה לחצות את הכביש, אפילו שהיא לא רצתה, אני עזרתי לה. או שתרמתי תרומה לאיזה מוסד רפואי או לבית כנסת או לכנסיה. או שעשיתי משהו למען הילדים שלי ובכלל לא חשבתי על עצמי, אלא רק שיהיה להם טוב, ואז אנחנו קוראים לזה במושגים שלנו "השפעה".

ובכן חכמת הקבלה, דווקא בגלל שהיא מדע מאוד מדוייק, גם מסבירה במדויק את התהליכים. היא אומרת לאדם: קודם כל תהיה ישר עם עצמך, תבדוק את פעולותיך, ותשאל את עצמך למה באמת עשית את זה. ואם תבדוק טוב טוב, ותראה את זה על כל פעולה שאתה עושה בחיים שלך, גם על הפעולות שנדמה לך שעשית אותן באמת מתוך איזה אלטרואיזם טבעי נקי לחלוטין, אתה תגלה שלא היית עושה אותם, אם אתה בעצמך לא היית נהנה מזה.

במילים אחרות, כל דבר שאנחנו עושים ללא יוצא מן הכלל, נעשה אחרי חשבון שאנחנו עושים עם עצמנו. והשאלה היא מאוד פשוטה, מה אני מרוויח מזה? יכול להיות שאני מרוויח כבוד, יכול להיות שאני מרוויח כבוד עצמי. נאמר שאני תורם לאיזה מוסד ולא רוצה אפילו שיציינו את שמי עליו. עדיין זה מתוך כבוד עצמי. אני מעריך את עצמי ולא רוצה שיגלו, וזהו אגואיזם עוד יותר גדול. או שאני עושה למען הילדים שלי. מה זה הילדים שלי? הם שלי. למה אני לא עושה למען הילדים של מישהו אחר? מכיוון שהם שלו, אז זה לא שלי. ואם באמת הייתי כל כך אוהב ילדים, הייתי עושה עבורם בדיוק כפי שאני עושה עבור ילדיי. זאת אומרת, תמיד בסופו של דבר אדם עושה איזה חשבון עם עצמו.

בתחום הרפואה ההוליסטית למשל הבלגן חוגג בתחום של העזרה לזולת וכו'. יש הרבה מאוד אשלייה בנושא זה. וכשאנחנו מדברים על כל המושגים למיניהם, בסופו של דבר אדם עושה חשבון ואומר לעצמו, מודה כלפי עצמו: אני אגואיסט. אני עושה את הדברים, את כל מה שאני עושה, כל מה שעשיתי אי פעם, מתוך אהבתי את עצמי, ולא באמת מתוך אהבת הזולת.

ואז הוא מתחיל לחפש – האם כך אני חייב להישאר, או שאני יכול לשנות זאת? כשהוא מתחיל לחקור ולגלות איך אפשר לשנות, ונעזר בשיטה שנועדה לשנות את הגישה, כדי שיוכל לצאת ולהתעלות מעל האגואיזם שלו, הגילוי הראשוני שלו את היכולת הזאת, זה נקרא שהוא בא בפעם הראשונה עם הנשמה שלו. ואי אפשר להסביר מה זה, כי זה מה שנקרא "השתוות". אם אין השתוות, אז אין. אני לא יודע מה זה, כי אני אף פעם לא פעלתי כך. כל מה שעשיתי, עשיתי רק למען עצמי ומתוך שיקולים אגואיסטיים שלי, ולכן אפילו את זה אני לא יודע.

כלומר, אני אפילו לא יודע שזה מתוך אגואיזם, כי אני לא יודע מה ההפכי ממנו. לדוגמא: אני יכול להגדיר מה זה שחור רק אם אני יודע מהו לבן. לכן, אני יכול לדעת שאני לא בזה, אבל לפני שאני מגיע לזה, אני עדיין לא יודע מהו הדבר, מהי הנשמה.

שאלות ותשובות: העיקר הכוונה

מה מבדיל בין פעולות למען עצמי, לבין פעולות למען הזולת. כיצד נדע שאנו פועלים נכון, וכלפי מי אנו מודדים את הפעולות. על קנה המידה ברוחניות ועל הכוח המניע בקבלה.

השאלה היא באמת שאלה טובה. האם עכשיו, שאנחנו יודעים שהמעשים שאנחנו עושים הם בעצם אגואיסטים, האם כדאי להמשיך לעשות או לא לעשות, האם להפסיק לעשות כי אנחנו מודעים לזה שזה אגואיסטי.

בוא נתחיל מזה שאנחנו קודם כל מודעים לזה שזה אגואיסטי, זה כבר התחלה לא רעה בכלל, כי ברוב המקרים פעולות שאנחנו עושים, אנחנו לא כל כך חושבים לַמה אנחנו עושים אותם.

תשדלו לשמור על ההבחנה הזאת, זו הבחנה שחבל לאבד אותה.

יותר מזה, אנחנו בדרך כלל לא ממש עושים חשבון לפני או תוך כדי כל פעולה ופעולה. מה שקורה בתהליך כשאדם לאט לאט מתחיל ללמוד, ובעצם מתחיל לפעול עליו אותו אור מקיף, זה שהאדם בעצמו מתחיל כבר להרגיש כלפי הפעולות שלו או מתחיל לחלק לפחות את הפעולות שלו להרגשה, לַמה הוא עושה את זה, מצד אחד, ומצד שני לפעולה עצמה. ואין פה עניין של כן לתת או לא לתת. העניין כבר עובר לרמה אחרת, לא לרמת הפעולה. זה מה שאנחנו ניסינו להסביר גם קודם.

זה לא העניין מה אני אעשה בסוף, אני אתן או לא אתן, זה כן טוב לתת או זה לא טוב לתת, כל אחד שיעשה עם זה מה שהוא רוצה. השאלה מה מניע אותי כבר לעשות את הפעולה הזאת, מה אני רוצה להשיג בזה, האם זה כבר משתלב עם אותו תהליך שאליו אני רוצה להתקדם. ואז לאט לאט האדם כבר מתחיל לסגל לעצמו פעולות שכבר קשורות לתהליך ההתקדמות שלו.

זה לא שהוא לא רץ להתנדב, אבל אם קודם הוא התנדב בחרדת קודש וכל פעם שהוא התנדב הוא היה בטוח שהוא האדם האלטרואיסט ביותר בעולם וטפח לעצמו על השכם, אז היום הוא מבין שהוא הולך להתנדב כי הוא נהנה מזה, כי זה טוב לו, כי זה נותן לו סיפוק, כי זה גורם לו להרגיש שהוא עוזר למישהו, כי זה גורם לו להרגיש שצריכים אותו. הוא נותן תרומה בגלל שהוא יודע שעל ידי זה שהוא יתן תרומה מישהו יחזיר לו בחזרה כבוד, או אפילו אם לא יודעים עליו אז זה כבוד כפול, כי רק אני יודע ואף אחד לא יודע שאני נתתי את התרומה, וכן הלאה. , מה שאני מנסה להגיד כאן, שהאדם כבר לא שוקל את המעשה, אלא מה נמצא מעל המעשה, מה מניע אותי לעשות את מה שאני עושה.

וזה לא כל כך משנה לאיזו מסקנה אני אגיע בסוף, אלא עצם החשבון והתהליך עצמו שאני כבר עובר זה תהליך שנמצא ברמה אחת מעל המעשה עצמו. שימו לב, יש פה נקודה מאוד עדינה. האם המעשה ואני נמצאים באותה רמה, או אם יש אני שעושה חשבון ויש גם מעשה, אבל אני כבר נמצא עם חשבון שהוא גבוה יותר מהמעשה.

וזה בעצם המקום שממנו אנחנו מתחילים כי שם כבר מתחילים בירורים יותר פנימיים, כי כל התהליך שקורה בחוכמת הקבלה הוא לא תהליך שקורה בחוץ. זה לא שאתם תראו מחר את בעל הסולם נגיד, גדול מקובלי הדור או את הרב לייטמן, גדול המקובלים שחי היום, הולך ברחוב ומחלק שטרות. לא, בכלל לא. מי שיכיר אותו יגלה אדם שיש לו אפילו אופי מאוד סוער, וכלפי חוץ קשה מאוד להבין בדיוק מה מיוחד כל כך בזה. כי המקובלים לא עושים את הפעולות החיצוניות. המקובל מבצע את התהליכים בתוכו, בפנימיותו. הדברים מתנהלים אצלי בפנים, הם לא מתנהלים בחוץ.

לכן זה נקרא "תורת הסוד" באמת. אולי ניתן דוגמא גשמית לגמרי שתוכל להעביר את זה. אני לוקח נאמר עכשיו סכין ותוקע בבן אדם, תקעתי סכין בבן אדם. עכשיו, מה עשיתי פה? מה שעשיתי פה זה לא כוונה רוחנית, אבל הוא יישפט בעצם לפי הכוונה שלי.

יכול להיות שבשביל ההנאה והתענוג שלי מאוד נהניתי עכשיו להרוג את הבן אדם הזה ולא איכפת לי ממנו. יכול להיות שאני שוחט שעכשיו נתנו לו איזושהי הוראה לתקוע את הסכין, יכול להיות שאני מוהל, יכול להיות שאני מנתח פלסטי, יכול להיות שאני כירורג שעכשיו מציל חיים, כי אני תוקע את הסכין כדי להציל את הבן אדם.

מה ההבדל בין זה, זה, וזה? כולם לצורך הדוגמא, עושים את זה ממניע אגואיסטי. אחד בגלל התאווה שלו, נורא כיף לו לתקוע את הסכין, והשני בגלל שהוא רוצה ליהנות מהכסף או מהכבוד, שיעריכו אותו מהפעולה שהוא עשה ומהשכר שהוא מקבל מזה. אבל בסופו של דבר, אנחנו מודדים גם את האנשים בעולם שלנו, בלי רוחניות, מודדים לפי לַמה הם עושים את הדברים.

ההבדל הוא שכאן כשאנחנו מדברים על הכוונה של המקובל, זה כמו שנאמר, זה נקרא "תורת הסוד", זה נסתר לחלוטין מאחרים. אף אחד לא יודע לַמה בדיוק אני עושה, ומה אני עושה, וזה לא ניכר בכלל בדברים החיצוניים. מקובלים תמיד נהגו להיות אנשים צנועים, רגילים, כמו כל אדם אחר. במעשים שלהם לא היו שום סממנים לכך שהם מקובלים.

היה מקובל גדול שקראו לו "הסנדלר". היה מישהו אחר שקראו לו "החייט". הוא היה חייט רגיל כמו כל אחד אחר. יכול להיות שהמוכר במכולת הפינתית בשכונה שלכם הוא מקובל ענק ואתם לא יודעים את זה בכלל. אין למקובל איזושהי הילה גדולה מסביב לראש, ואין לו קרניים כאלה גדולות כמו של משה שירד מהר סיני בציורים, ואין לו שום סממן שהוא הולך ואומר, אני מקובל, תסתכלו עלי. לא, אלא הוא בן אדם שיודע מבפנים לַמה הוא עושה את הכוונות שלו מבפנים, וזה לא קשור בכלל למעשים החיצוניים שלו.

לכן גם כשאנחנו אומרים, אל תעשו, כן תעשו, אנחנו לא אומרים לכם לעשות או לא לעשות מעשים גופניים, כי לא על זה חוכמת הקבלה מדברת. אנחנו אומרים על זה שהקבלה מתעסקת באיך להביא אותנו לכוונה הנכונה, כך שנהיה דרך כל פעולה ופעולה שלנו, וזה לא משנה איזה פעולה בחיים, זה יכול להיות בעבודה, בבית, בזמן לימוד הקבלה, בכל מקום, שנהיה עם כיוון נכון בשביל מה אנחנו עושים את זה. וזאת רק ההתחלה שממנה מתחילה הפעולה הרוחנית האמיתית.

השכר הוא בעולם הזה

כתוב בספר הכוזרי, שכשהמלך הכוזרי בחר אמונה לעמו, פנה לנוצרי, למוסלמי ורק בסוף ליהודי. היהודי אמר לו, שהנוצרי והמוסלמי מבטיחים לו חיי נצח בגן עדן ושכר בעולם הבא, בעוד שהתורה מדברת על שכר עבור קיום חוקים רוחניים, ועונש בגין אי קיומם, וכל זאת בעולם הזה. ענה לו המלך, שמה שחשוב הוא מה האדם מקבל בחיי הנצח, ולא מה שיקבל במהלך חייו הגשמיים. ענה לו היהודי, שהמוסלמי והנוצרי מבטיחים שכר בעולם הבא, מכיוון שמי שמשקר מרחיק את מועד התגשמות הבטחותיו, כדי להסתיר את השקר. אמר ר' יהודה אשלג, כדברי הגר"א: משמעות דברי היהודי היא שאת כל העולם הבא, דהיינו הרוחניות, האדם צריך להרגיש בעולם הזה – זה השכר שתורת הקבלה מבטיחה לנו. כלומר, את כל שכרו האדם צריך לקבל דווקא בעולם הזה, בעודו נמצא בגופו.

kab.co.il

החושים

אנו קיימים בעולם בלא לדעת מה נמצא מחוץ לנו. איננו יודעים למשל מה נמצא מחוץ לאוזן שלנו, מהו אותו "משהו" הלוחץ על עור התוף שלנו. אנו מרגישים בסך הכול את התגובה שלנו על אותו "משהו". את התופעה שמחוץ לנו אנו מכנים בשם מסוים על שמה של תגובתנו הפנימית. ייתכן שמחוץ לנו יש תדרים או תופעות, השונים מאלה המיוצרים בתוך אוזננו, אך כיוון שהאוזן מגיבה בצורה המיוחדת הזו על ה"משהו" הבלתי ידוע הזה, התופעה מוגדרת כך בעבורנו. אין לנו כל אפשרות לדעת מהי המהות או הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לנו. ביכולתנו רק ללמוד את התגובות הפנימיות עליה, דהיינו את המתרחש בתוכנו בלבד.

מכאן יוצא כי האופן שאנו תופסים את העולם שלנו מוגבל. אם האדם מתחיל להבין כי מה שהוא רואה אינו קורה מחוץ לו, ביכולתו לגשת לחקור את האופן שהוא תופס את המציאות בדרך חדשה לחלוטין. למעשה, יש מהות מסוימת הפועלת עלינו, ולעולם לא נוכל להרגיש אותה בצורתה האמיתית. כל שאנו מרגישים הוא התגובות הפנימיות שלנו אליה. מסך כל התגובות הפנימיות שלנו אנו אמנם מציירים לעצמנו תמונה, אך אין לנו כל אפשרות לדעת מה נמצא מחוץ לנו.

כך מתאר זאת בעל הסולם:

חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.

הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועם כל זה עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יב

אם ברצוננו להתחיל להתייחס נכון אל המציאות, עלינו להכיר במוגבלות התפיסה שלנו. איננו יכולים להשלות את עצמנו ולחשוב שאנו תופסים את התמונה האמיתית, שכן איננו מסוגלים כלל לתפוס את המהות או את הצורה המופשטת, אלא את הצורה המלובשת בחומר שלנו בלבד. העובדה שעלינו להגביל כל כך את עצמנו נשמעת מצערת בתחילה, אך זוהי האמת.

איננו מסוגלים לתפוס את התמונה המלאה אלא רק את התגובה הפנימית שלנו. איננו יכולים לדעת עד כמה קשורה הצורה המורגשת בחומר שלנו עם הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לחומר שלנו והפועלת עליו.

הכלי הרוחני מרגיש את האור באותו אופן בדיוק. הוא יכול לחוש רק את תגובתו על האור הנמצא בתוכו. אין כל אפשרות לומר מהו האור שמחוץ לכלי המרגיש אותו. מתוך התגובה הפנימית שלו הכלי מבין ומפענח לעצמו: מהו אור, מי אני, מה הוא רוצה ממני ומה אני רוצה ממנו. בתיאורים אלה אין כל קשר או יחס לתופעה עצמה כפי שהיא נמצאת מחוץ לכלי.

בעל הסולם עומד על הדברים האלה מכיוון שכל עיסוקה של הקבלה הוא בבניית כלי לתפיסת המציאות. הבנה נכונה של אופן תפיסת המציאות שלנו חשובה ביותר. אין איש רוצה להמעיט את ידיעותינו או למנוע מאיתנו מלהיכנס אל דברים כלשהם. נהפוך הוא – כאשר האדם "חותך מעצמו את השוליים" שבהם אינו שולט, הוא חוסך מעצמו בלבול.

אם יצמצם את שדה הראייה שלו אל הטווח שבו הוא יכול לשלוט בלבד, הוא יתפוס את התמונה האמיתית. הקפדה על התנאים הללו תאפשר לו להתקדם הלאה בצורה נכונה.

במצבנו הנוכחי אין לנו שום תפיסה באור העליון בשל הניגודיות בין הכלים האגואיסטיים שלנו לבין האור-המשפיע. אם "יתלבשו" הכלים שלנו על האור, נוכל לתפוס אותו בהם. מכיוון שהחומר שלנו הוא רצון, הרי שהמונח "התלבשות" מתאר התאמה בין הרצון לבין האור. התאמה זו היא רכישת הכוונה "על מנת להשפיע" על הרצון. את הכוונה הזו יכול האדם לקבל מאותו אור.

"הנקודה שבלב" היא נקודה מאותו אור. הנקודה הזו מצויה בתוך הרצון לקבל, ועל ידיה יכול האדם להתחיל לפתח התאמה בין הכלי שלו לבין האור. הנקודה שבלב היא "נקודת בינה", דהיינו נקודת כוונה "על מנת להשפיע". בעזרתה ניתן להתחיל להשתמש בכל שאר "הלב", דהיינו הרצון לקבל, בהתאם לאור המשפיע. אם האדם מגיע למצב שהוא מסוגל להשתמש ברצון שלו עם כוונה על מנת להשפיע, נקרא הדבר שהוא "מתלבש" על האור.

נשוב לתיאור האופן שבו עובד חוש השמיעה שלנו. מנגנון השמיעה בנוי מעור התוף ומפטישון. אנו חייבים לשמור תמיד על איזון לחצים בינינו לבין הסובב אותנו. מחוץ לנו קיים לחץ כלשהו, וכדי לשמור על איזון הלחצים יוצר הפטישון מבפנים את אותו לחץ על עור התוף. כך אנו מודדים לכאורה את הנמצא מחוץ לנו, אך למעשה אנו מודדים את הלחץ שנוצר בתוכנו, כתגובה על הלחץ החיצוני.

כל מכשירי המדידה וההרגשה שלנו מושתתים על עיקרון זה. נדגים זאת בעזרת אופן הפעולה של מכשיר מכני למדידת משקל. בפעולת המדידה משתתפים כמה עצמים: קפיץ, מחוג מדידה ועצם נשקל. הנחת העצם הנשקל על המכשיר יוצרת לחץ כלפי מטה. כדי לאזן את הלחץ הזה נמתח כלפי מעלה הקפיץ הנמצא בתוך המשקל. מחוג המדידה מודד למעשה את תגובת הקפיץ הנמצא בתוך המכשיר ומציג אותה כמשקלו של העצם הנשקל.

לסיכום, בתוך האוזן שלנו נוצר לחץ על עור התוף הזהה ללחץ הפועל עליו מבחוץ. אלמלא כן היה עור התוף נקרע. הלחץ המיוצר בתוך האוזן מועבר למוח, והמוח מתרגם את הלחץ לתחושה שמשהו קורה. לעולם איננו יודעים מהו הלחץ מבחוץ כיוון שאנו "סגורים בתוך הקופסה שלנו". כל מדידותינו מתבצעות מתוך עור התוף ופנימה. אם כן, מדידה מסוג זה היא מדידת "צורה מלובשת בחומר" ו"חומר".

נעבור כעת אל הכלי הרוחני. ברוחניות, צורה מלובשת בחומר היא תגובת הכלי של האדם אל הנמצא מחוץ לו וכינויה "כוונה". הכוונה הרוכבת על החומר מאזנת את ההשפעה הבאה מלמעלה, דהיינו מהבורא. האיזון הזה מאפשר לאדם למדוד עד כמה דומה הכוונה שלו לכוונת הבורא כלפיו. החומר כולו, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא לפניו. אם הוא מסוגל להשתמש בחלק מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע, הרי שביצע פעולה רוחנית – הוא איזן את לחצו של הבורא עליו. פעולה כזו מכונה בשם בניית "פרצוף" רוחני. המונח "פרצוף" מצביע על השתוות מסוימת בין הנברא לבורא, בין הכלי לאור.

ב"פרצוף" בודק האדם כמה רוצה הבורא לתת לו וכמה יש ביכולתו שלו להחזיר הנאה לבורא. לדוגמה, אם עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע" שמסוגל האדם לבצע מאפשרת לו לקבל רק 20 אחוזים מן האור הנמצא מולו, הרי שאת 80 האחוזים הנותרים מן האור לא יקבל הוא לתוכו. כלומר, הוא יכול להימצא עם האור באיזון רק ב-20 אחוזים מן החומר שלו – הרצון לקבל, ולכן הוא לא יפעיל את 80 האחוזים הנותרים של הרצון לקבל; הוא "יצמצם" אותם.

האדם מרגיש מיהו הבורא לפי עוצמת הכוונה שהרכיב על החומר שלו. בדומה לדוגמת המשקל והקפיץ, אין לאדם אפשרות למדוד דבר מלבד את הכוונה שלו. כוונות ההשפעה הן הצורות השונות שהאדם מודד. משום כך מכנים המקובלים את אופן ההשכלה של האדם "השכלה צורתית". אנו נוהגים לכנות את כוונת ההשפעה בשם "חוש שישי" או "חוש נוסף". מטרת הכינוי הזה להדגיש כי כוונת ההשפעה מאפשרת לאדם לחוש את המצוי מעבר לחמשת חושיו הטבעיים.

האופן שבו פועלים חמשת חושינו זהה לאופן שבו פועל החוש השישי. ההבדל היחיד ביניהם הוא בהימצאותם ברשותנו: חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש) הם טבעיים, ולעומת זאת עלינו לבנות בכוחות עצמנו את החוש השישי. אמנם רגישות החושים הטבעיים יכולה להשתנות מעט, שכן הזדקנות גורמת לנו לשמוע פחות, ובמצב של שכרות האדם מרגיש פחות, אך בכללות ניתן לומר כי הימצאותם של חמשת החושים ברשותנו באופן תקין היא טבעית.

את החוש השישי על האדם לבנות בעצמו, משום שלמעשה אין מדובר בחוש נוסף, אלא בכוונה. על האדם להשכיל את צורות ההשפעה של הבורא. כאשר האדם עושה זאת באופן עצמאי, הוא בונה את עצמו כ"נברא" הקיים בזכות עצמו. זה ההבדל בין האדם לבין חלקי הבריאה האחרים.

kab.co.il

הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם

הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי
וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו
כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה
כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי
שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם
וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם

רבי נחמן – ברסלב

הלב

דברים היוצאים מן הלב ♥

נכנסים אל הלב ♥

גם ללב ♥

ממנו יצאו הדברים.

גדולים אנו

גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו ומפני כך גדולות הן צרותינו,
אך גדולות יהיו גם תנחומותינו.

הרב קוק

מעגל הקסמים

אילו היינו יודעים שהמציאות שלנו היא בעצם משחק ורואים מראש את תכליתה, לכאורה היה לנו קל מאוד, אבל אז ככל הנראה לא היינו שואפים להשיג דבר.

לכל אדם יש רצונות ומאוויים אותם הוא מנסה לספק, אולם לא תמיד הוא מצליח. לאורך חייו, האדם נתקל בקשיים המעכבים אותו מלחיות את חייו כפי שהיה רוצה.

הסביבה ודרישותיה מונעות ממנו את חירותו הפשוטה – לחיות על פי דרכו. המפגש הזה, בין הדרישות מבחוץ לבין הצרכים הפנימיים, בין איך שהייתי רוצה לחיות את חיי לבין חיי בפועל, יוצר אצל כל אדם חיסרון, וכתוצאה מכך גם מידה מסוימת של תסכול. עם הפער הזה האדם חי, וככל שיעמיק לחקור ולבדוק אותו, הוא יגלה בסופו של דבר שחייו הם כעין "משחק" שאת חוקיו אין הוא מבין כל כך.

אולם המקובלים מסבירים שיש מוצא ממעגל הקסמים שבו האדם שבוי. כשהאדם מתחיל בתהליך של התפתחות, של חקירה פנימית, כשהוא שואל את עצמו מדוע חייו אינם שלמים, הוא מתחיל בתהליך רוחני שבסופו הוא עתיד לגלות שכל הדברים הטובים והשליליים שקורים בחייו – המריבות והאסונות, ובמקביל רגעי האושר וההצלחות – כולם כאחד באים כדי לכוונו לטוב.

אם הכוח העליון היה בורא מראש נברא ששווה לו בדרגתו, אותו נברא לא היה מכיר בכך שהוא נמצא בדרגה כזו. לכל מילוי אותו אנו מקבלים, חייב להקדים חיסרון, צורך למילוי, אחרת המילוי אינו מורגש {אם אין לי רצון להנאה כלשהי, לא אהנה ממנה באמת}. אם כך, תחילה חייב להיות רצון, שאיפה להשיג דבר מה, ורק לאחר מכן יוכל להתקבל המילוי, התשלום, התגמול, ההנאה.

במשל "הגדלת העבד בעזרת השרים"  של בעל הסולם העבד הוא האדם, שכבול ברצונותיו, באגו שלו. ואילו המלך הוא הבורא, הכוח הרוחני שמטרתו לגדל את האדם ולהביא לו כל טוב ושפע. אולם כדי שהאדם המשועבד לרצונותיו יוכל להכיר בהטבה ולהפוך לממונה על כל "השרים", כלומר על כל הכוחות שפועלים בטבע, עליו להוכיח את נאמנותו למלך. ולשם כך עליו להילחם ולהתעלות מעל רצונותיו האגואיסטים.

תהליך זה נמשך עד אשר האדם הופך את טבעו מאהבה עצמית לאהבה לאחרים. רק אז הוא ראוי להיות ראש לכל השרים, ולראות שכל הקשיים בחייו – המלחמות אותן העבד חווה במשל – היו בסך הכל משחק וירטואלי. לעומת זאת, המציאות האמיתית היא ההטבה של המלך שחיכתה לו שם כל הזמן, חיכתה לרגע שבו הוא יהיה מוכשר ליהנות ממנה. ודאי שאם העבד היה יודע זאת מלכתחילה היה לו הרבה יותר קל. אך בכך היה נמנע ממנו החופש להשיג את ההנאה בעצמו, ולהילחם בקשיים בחייו מתוך אהבה.

באיגרת אישית ששלח בשנת 1920 בעל הסולם לתלמידיו הוא תיאר באמצעות משל מרתק זה את התפתחותו הרוחנית של האדם בעולמנו:

"משל למלך, שעבדו נשא חן בעיניו, עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל-תמוט. אבל אין זה מנימוסי המלכות, לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות, לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.

מה עשה? הפקיד את העבד לשומר-סף בְּבָתֵי בִּרְאִי {בבתים חיצוניים}, ואמר לשר אחד, חכם בחוכמת הבדחנות, שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכיבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.

השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ובמסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.

אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול {כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה, ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן}. וביותר צחקו, כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היה לסבב שחוק ושמחה גדולה.

אבל עם כל זה, עבד הוא ואינו מלומד! ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך? חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר, שהוא מחויב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חוכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים. על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח, ובא לבוז את גנזי המלך.

הממונה האומלל נלחם עימו בכל עוז ומסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב. מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים. כי עתה ידוע המנהג בעליל, שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזריים, אך בדחנים המה".

kab.co.il

גוף ונשמה

כל גוף הוא קצר רוח ושבע רוגז, כי חיותו הוא דרך גלגול בשבע שני {שנות} רעב ובשבע שני השובע. וחוק מחויב הוא, אשר שני  {שנות} הרעב משכיחים את שני {שנות} השובע. והגוף חוזר ומתגלגל ביניהם כמו אבנים שחקו מים. ועוד נוספה לו צרה מקפת, באשר ידמה בעיניו אשר חברו שרוי בטוב.

וזה נמשך מכך, אשר הנשמה ביסודותיה נשחקת בין יצר הטוב ליצר הרע, ומתגלגלת ביניהם, לפעמים יוקל לה על ידי מקיף יצר הטוב, ולפעמים נוסף לה צרה, ממקיף יצר הרע.

בעל הסולם