אנו קיימים בעולם בלא לדעת מה נמצא מחוץ לנו. איננו יודעים למשל מה נמצא מחוץ לאוזן שלנו, מהו אותו "משהו" הלוחץ על עור התוף שלנו. אנו מרגישים בסך הכול את התגובה שלנו על אותו "משהו". את התופעה שמחוץ לנו אנו מכנים בשם מסוים על שמה של תגובתנו הפנימית. ייתכן שמחוץ לנו יש תדרים או תופעות, השונים מאלה המיוצרים בתוך אוזננו, אך כיוון שהאוזן מגיבה בצורה המיוחדת הזו על ה"משהו" הבלתי ידוע הזה, התופעה מוגדרת כך בעבורנו. אין לנו כל אפשרות לדעת מהי המהות או הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לנו. ביכולתנו רק ללמוד את התגובות הפנימיות עליה, דהיינו את המתרחש בתוכנו בלבד.
מכאן יוצא כי האופן שאנו תופסים את העולם שלנו מוגבל. אם האדם מתחיל להבין כי מה שהוא רואה אינו קורה מחוץ לו, ביכולתו לגשת לחקור את האופן שהוא תופס את המציאות בדרך חדשה לחלוטין. למעשה, יש מהות מסוימת הפועלת עלינו, ולעולם לא נוכל להרגיש אותה בצורתה האמיתית. כל שאנו מרגישים הוא התגובות הפנימיות שלנו אליה. מסך כל התגובות הפנימיות שלנו אנו אמנם מציירים לעצמנו תמונה, אך אין לנו כל אפשרות לדעת מה נמצא מחוץ לנו.
כך מתאר זאת בעל הסולם:
חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.
הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועם כל זה עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יב
אם ברצוננו להתחיל להתייחס נכון אל המציאות, עלינו להכיר במוגבלות התפיסה שלנו. איננו יכולים להשלות את עצמנו ולחשוב שאנו תופסים את התמונה האמיתית, שכן איננו מסוגלים כלל לתפוס את המהות או את הצורה המופשטת, אלא את הצורה המלובשת בחומר שלנו בלבד. העובדה שעלינו להגביל כל כך את עצמנו נשמעת מצערת בתחילה, אך זוהי האמת.
איננו מסוגלים לתפוס את התמונה המלאה אלא רק את התגובה הפנימית שלנו. איננו יכולים לדעת עד כמה קשורה הצורה המורגשת בחומר שלנו עם הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לחומר שלנו והפועלת עליו.
הכלי הרוחני מרגיש את האור באותו אופן בדיוק. הוא יכול לחוש רק את תגובתו על האור הנמצא בתוכו. אין כל אפשרות לומר מהו האור שמחוץ לכלי המרגיש אותו. מתוך התגובה הפנימית שלו הכלי מבין ומפענח לעצמו: מהו אור, מי אני, מה הוא רוצה ממני ומה אני רוצה ממנו. בתיאורים אלה אין כל קשר או יחס לתופעה עצמה כפי שהיא נמצאת מחוץ לכלי.
בעל הסולם עומד על הדברים האלה מכיוון שכל עיסוקה של הקבלה הוא בבניית כלי לתפיסת המציאות. הבנה נכונה של אופן תפיסת המציאות שלנו חשובה ביותר. אין איש רוצה להמעיט את ידיעותינו או למנוע מאיתנו מלהיכנס אל דברים כלשהם. נהפוך הוא – כאשר האדם "חותך מעצמו את השוליים" שבהם אינו שולט, הוא חוסך מעצמו בלבול.
אם יצמצם את שדה הראייה שלו אל הטווח שבו הוא יכול לשלוט בלבד, הוא יתפוס את התמונה האמיתית. הקפדה על התנאים הללו תאפשר לו להתקדם הלאה בצורה נכונה.
במצבנו הנוכחי אין לנו שום תפיסה באור העליון בשל הניגודיות בין הכלים האגואיסטיים שלנו לבין האור-המשפיע. אם "יתלבשו" הכלים שלנו על האור, נוכל לתפוס אותו בהם. מכיוון שהחומר שלנו הוא רצון, הרי שהמונח "התלבשות" מתאר התאמה בין הרצון לבין האור. התאמה זו היא רכישת הכוונה "על מנת להשפיע" על הרצון. את הכוונה הזו יכול האדם לקבל מאותו אור.
"הנקודה שבלב" היא נקודה מאותו אור. הנקודה הזו מצויה בתוך הרצון לקבל, ועל ידיה יכול האדם להתחיל לפתח התאמה בין הכלי שלו לבין האור. הנקודה שבלב היא "נקודת בינה", דהיינו נקודת כוונה "על מנת להשפיע". בעזרתה ניתן להתחיל להשתמש בכל שאר "הלב", דהיינו הרצון לקבל, בהתאם לאור המשפיע. אם האדם מגיע למצב שהוא מסוגל להשתמש ברצון שלו עם כוונה על מנת להשפיע, נקרא הדבר שהוא "מתלבש" על האור.
נשוב לתיאור האופן שבו עובד חוש השמיעה שלנו. מנגנון השמיעה בנוי מעור התוף ומפטישון. אנו חייבים לשמור תמיד על איזון לחצים בינינו לבין הסובב אותנו. מחוץ לנו קיים לחץ כלשהו, וכדי לשמור על איזון הלחצים יוצר הפטישון מבפנים את אותו לחץ על עור התוף. כך אנו מודדים לכאורה את הנמצא מחוץ לנו, אך למעשה אנו מודדים את הלחץ שנוצר בתוכנו, כתגובה על הלחץ החיצוני.
כל מכשירי המדידה וההרגשה שלנו מושתתים על עיקרון זה. נדגים זאת בעזרת אופן הפעולה של מכשיר מכני למדידת משקל. בפעולת המדידה משתתפים כמה עצמים: קפיץ, מחוג מדידה ועצם נשקל. הנחת העצם הנשקל על המכשיר יוצרת לחץ כלפי מטה. כדי לאזן את הלחץ הזה נמתח כלפי מעלה הקפיץ הנמצא בתוך המשקל. מחוג המדידה מודד למעשה את תגובת הקפיץ הנמצא בתוך המכשיר ומציג אותה כמשקלו של העצם הנשקל.
נעבור כעת אל הכלי הרוחני. ברוחניות, צורה מלובשת בחומר היא תגובת הכלי של האדם אל הנמצא מחוץ לו וכינויה "כוונה". הכוונה הרוכבת על החומר מאזנת את ההשפעה הבאה מלמעלה, דהיינו מהבורא. האיזון הזה מאפשר לאדם למדוד עד כמה דומה הכוונה שלו לכוונת הבורא כלפיו. החומר כולו, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא לפניו. אם הוא מסוגל להשתמש בחלק מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע, הרי שביצע פעולה רוחנית – הוא איזן את לחצו של הבורא עליו. פעולה כזו מכונה בשם בניית "פרצוף" רוחני. המונח "פרצוף" מצביע על השתוות מסוימת בין הנברא לבורא, בין הכלי לאור.
ב"פרצוף" בודק האדם כמה רוצה הבורא לתת לו וכמה יש ביכולתו שלו להחזיר הנאה לבורא. לדוגמה, אם עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע" שמסוגל האדם לבצע מאפשרת לו לקבל רק 20 אחוזים מן האור הנמצא מולו, הרי שאת 80 האחוזים הנותרים מן האור לא יקבל הוא לתוכו. כלומר, הוא יכול להימצא עם האור באיזון רק ב-20 אחוזים מן החומר שלו – הרצון לקבל, ולכן הוא לא יפעיל את 80 האחוזים הנותרים של הרצון לקבל; הוא "יצמצם" אותם.
האדם מרגיש מיהו הבורא לפי עוצמת הכוונה שהרכיב על החומר שלו. בדומה לדוגמת המשקל והקפיץ, אין לאדם אפשרות למדוד דבר מלבד את הכוונה שלו. כוונות ההשפעה הן הצורות השונות שהאדם מודד. משום כך מכנים המקובלים את אופן ההשכלה של האדם "השכלה צורתית". אנו נוהגים לכנות את כוונת ההשפעה בשם "חוש שישי" או "חוש נוסף". מטרת הכינוי הזה להדגיש כי כוונת ההשפעה מאפשרת לאדם לחוש את המצוי מעבר לחמשת חושיו הטבעיים.
האופן שבו פועלים חמשת חושינו זהה לאופן שבו פועל החוש השישי. ההבדל היחיד ביניהם הוא בהימצאותם ברשותנו: חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש) הם טבעיים, ולעומת זאת עלינו לבנות בכוחות עצמנו את החוש השישי. אמנם רגישות החושים הטבעיים יכולה להשתנות מעט, שכן הזדקנות גורמת לנו לשמוע פחות, ובמצב של שכרות האדם מרגיש פחות, אך בכללות ניתן לומר כי הימצאותם של חמשת החושים ברשותנו באופן תקין היא טבעית.
את החוש השישי על האדם לבנות בעצמו, משום שלמעשה אין מדובר בחוש נוסף, אלא בכוונה. על האדם להשכיל את צורות ההשפעה של הבורא. כאשר האדם עושה זאת באופן עצמאי, הוא בונה את עצמו כ"נברא" הקיים בזכות עצמו. זה ההבדל בין האדם לבין חלקי הבריאה האחרים.
ஜעולם השקר - החיים כחלוםஜ 