כל מה שאנחנו לומדים בקבלה זה רק על רצונות. רצון, רצון לקבל, רצון להשפיע, רצון גדול, רצון קטן, עביות הרצון, רצון מתוקן, רצון מקולקל. אנחנו כל הזמן מדברים על רצונות, מכיוון שהקבלה מתייחסת לכל מה שנברא, לכל מה שקיים, כדרגות שונות של רצון.
בחירה חופשית
כולם בטוחים בכך שהם נמצאים בבחירה מתמדת, בוחרים כל רגע מה ואיך לעשות, האם זה נכון, האם קיים החופש לבחור, ואם כן מהו אותו חופש והיכן הוא נמצא.
כל עניין החרות הוא נושא חשוב. כי מעשית אנחנו עושים המון דברים בחיים ואנחנו נורא רוצים בסיכומו של עניין, להיות חופשיים. וצריך להבין, כשאנחנו מדברים בקבלה, אנחנו מדברים על חרות הרצון. הרצון.
בכלל, כל מה שאנחנו לומדים בקבלה זה רק על רצונות. רצון, רצון לקבל, רצון להשפיע, רצון גדול, רצון קטן, עביות הרצון, רצון מתוקן, רצון מקולקל. אנחנו כל הזמן מדברים על רצונות, מכיוון שהקבלה מתייחסת לכל מה שנברא, לכל מה שקיים, כדרגות שונות של רצון.
האדם באמת רוצה להרגיש שהרצון שלו הוא חופשי. שהוא קובע מה הוא ירצה, שהוא קובע איך הוא יממש את הרצון שלו, שהוא קובע לאן הוא יוביל את הרצון שלו. ובאמת, אם תשאל אדם פשוט, כל אחד מאיתנו, אתה בחרת מה אתה רוצה ללבוש היום? ודאי שאני בחרתי. אתה החלטת ובחרת עם מי אתה רוצה להתחתן? בטח שאני החלטתי, אלא מי, מישהו אחר החליט בשבילי? אתה החלטת איזה מכונית לקנות, באיזה צבע? ודאי שאני החלטתי, אין שום ספק לגבי כך. וזה בגלל שמוטבע בנו כל כך חזק הרצון הזה להרגיש שאנחנו חופשיים, שאף אחד לא אומר לנו מה לעשות, לא קובע ולא מוביל לנו את החיים.
וכאן אנחנו באמת נתחיל באיזושהי הטלת ספק על הנושא הזה, האמנם באמת אני זה שהחלטתי ואני זה שקבעתי מה אני אלבש ועם מי אני אתחתן וכן הלאה, או שאולי זה קצת אחרת. אולי אם נסתכל על זה במבט קצת יותר מדעי, בודק, בוחן, נגלה שהרבה מאוד מהבחירות שלנו, אם לא כולן, נעשות על ידי איזשהו אוטומט, על ידי איזושהי תוכנה, על ידי איזשהם מאורעות פנימיים וחיצוניים שמכתיבים לנו את מהלך החיים שלנו. אנחנו פועלים כמו איזו מכונה, ולמכונה הזו יש חוק מאוד מאוד פשוט, שהוא קורא לו: "חוק התענוג והמכאוב". לפי חוק התענוג והמכאוב, אנחנו נמשכים אל הדבר הנעים ובורחים מהדבר הלא נעים.
אני יכול לומר לעצמי: "אני בוחר ללכת לעבוד במקום העבודה השני, לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלי ולשנות משהו". האם באמת בחרתי, או שלפי האוטומט שלי, אם מציעים לי יותר תענוג, נאמר יותר כסף ומקום עבודה נעים יותר, ודאי שאני אלך אל אותו מקום שבו יותר נעים.
כאן החשבון מאוד פשוט, אבל אם נעמיק בכל החשבונות שלנו, כל חשבון וחשבון: אני יכול להגיד שעכשיו נוח לי לשים את היד בצורה כזאת. אבל אם נבדוק טוב טוב, האם באמת נוח לי כי בחרתי לשים אותה כך, או שהגוף שלי מחָשב מבפנים מהו המצב האידיאלי, שגורם לי את התענוג הגדול ביותר, נגלה שאפילו את התנוחה הזאת שלי, שבה אני מניח את הראש על היד, בעצם אותו האוטומט הכתיב לנו, ולא איזו בחירה חופשית שלנו, למרות שבתודעה שלנו נדמה לנו שזה המצב החופשי. זה פועל לפי חוק התענוג והמכאוב.
בפועַל אין לנו בחירה. אנחנו בורחים מהסבל ונמשכים אל התענוג. ובפועל המקרה היחיד שבו אנחנו נבדלים באמת מבעלי החיים, זה מקרה שבו אנחנו דוחים את התענוג. כלומר, אנחנו מוכנים להקדיש שנות לימוד כדי לסיים תואר באוניברסיטה, כדי שבסיום התואר באוניברסיטה נוכל להתפרנס היטב, בדרך כזו או אחרת. או להבדיל, אנחנו מוכנים לעבוד קשה הרבה מאוד שנים, כדי להתקדם בעוד עשר שנים לאיזה תפקיד שחשקנו בו וכן הלאה.
כלומר, אנחנו יכולים לא לקבל שכר מיד, אנחנו לא חייבים לקבל שכר במקום. וככל שהאדם מפותח, או נאמר, משלב מסוים שבו אדם מגיע לאיזושהי דרגת התפתחות, אז בפועל, אין לאדם בעיה לדחות את התענוג. הוא מוכן לעשות דברים שבסיכומו של עניין יובילו אותו לשכר, ופעמים רבות זה מטעה אותנו וגורם לנו לחשוב שאנחנו מוכנים לעבוד ללא שכר. בפועל אנחנו מתנהלים מתוך חשבון מסחרי של כדאיות, שבו כשכדאי לנו, אנחנו עושים.
דבר נוסף שלא לקחנו עדיין בחשבון, את הנקודה שבה האדם אומר: "בסדר, עד כה זה טוב ויפה, אבל בפועל אני עדיין בוחר בכל דבר". וכאן אנחנו באים ואומרים שגם בזה לא בוחרים.
כלומר, את הבגד שאני לובש היום מכתיבה לי החברה ללבוש. את המקצוע שבחרתי, בחרתי בהתאם לחינוך שקיבלתי. את האישה שאיתה התחתנתי או אל הבעל שאליו נישאתי, נישאתי בהתאם למוסכמות חברתיות, שהן שילוב בין מה שההורים שלי, סבתא, דודה חיה, בני הדודים ואני לא יודע מי עוד, חשב שנכון להתחתן איתו. וגם אם עשיתי הפוך ממה שהם חושבים, אני עדיין מושפע מהם. אני מתנהג בהתאם למה שהם חשבו.
כנ"ל מה שאכלתי היום בבוקר, או כל דבר שקניתי היום, קניתי בהתאם. נכון שלכאורה נראה לי שזה בהתאם לטעם שאני מאוד אוהב, אבל הטעם שאני אוהב, כבר מלובש בפרסומת שהיתה אתמול, בתדמית שבנו לעטיפה, ובעוד כמה רעיונות של כמה אנשים חכמים, שישבו במשרדי פרסום, ורוצים באיזושהי דרך למכור לי קורנפלקס או כל דבר אחר. וכך אני מתנהל באיזשהו תהליך. אני שולח את הילדים לבית ספר שנכון לשלוח, שממנו הם יוכלו להתקדם לאן שצריך להתקדם, כי הגדירו לי שלשם צריך להתקדם, וכן הלאה וכן הלאה.
ככל שמעמיקים וחופרים בדבר, רואים בעצם שבמקרה הטוב אני עבד, "עבד נרצע" של מערכת שמנהלת אותי מבוקר עד ערב. היא מחדירה בי חסרונות {דברים שחסרים לי}, רצונות, ואני בסיכומו של עניין, מרגיש צורך לדברים האלה, שמישהו החליט שאני צריך להרגיש אליהם צורך. ואז אני רץ כמו עכבר ששמו לפניו גבינה, ומשיג אותם דברים שאחרים עשו. וגם כשאני מנסה לעשות הפוך, אני בעצם מגיב חזרה לאותו דבר שהחברה קבעה, רק שעכשיו אני מנסה ללכת הפוך מהדרך. אז אני מסתפר הפוך ממה שכולם מסתפרים וכן הלאה וכן הלאה, כמו שעושה בדרך כלל ילד בגיל העשרה, או כל אחד אחר שמחליט למרוד בחברה.
חוק הסיבתיות קושר בין המצב ההתחלתי שלנו למצבינו הסופי כשהכול ידוע מראש. החוק דוחף את האדם להתפתח. מהיכן מגיע אלינו החוק, ומהו הייחוד שלו במערכת הכללית מדרגת דומם ועד דרגת המדבר.
כל דבר שנִראה לנו כביכול מקרי, או תופעה שפתאום קורית ללא שום הסבר קודם, זה רק בגלל שאנחנו לא רואים את הסיבה לתוצאה זו.
אם נסתכל על אדם, יש לו מראה מסוים, יש לו אבא, יש לו אמא, הם הולידו אותו. היו גֵנים, וההורים הורישו לו את הגֵנים האלה, כלומר ישנה סיבה. הסיבה היא ההורים שלו, התוצאה היא הוא. העובדה שאנחנו לא מכירים את ההורים שלו, לא אומרת שאין סיבה. וזה לא אומר שהדבר שגרם לו, לא באמת התקיים, לפי חוק מוגדר מאוד ומדויק מאוד, שאנחנו רואים רק חלק ממנו, חלק מאוד קטן. ואם נסתכל כך אחורה, גם ההורים האלה, וגם ההורים שלהם, וגם ההורים שלהם, סך הכל אנחנו מאוד מאוד מיוחדים, כל אחד מאיתנו הוא מאוד מיוחד, אבל הוא תוצאה של סיבות וגורמים קודמים.
כך גם לגבי כל מחשבה, כל מעשה, כל רגש, כל תופעה שקורית לנו בחיים, בתוכנו ומחוצה לנו, היא תוצאה של איזו תופעה שקדמה לה. אנחנו, בגלל יכולתנו הצרה מאוד לראות מציאות חלקית וזמנית בלבד, רואים את התופעה או איזה חלק קטן מאוד מהקודם לה. אבל אנחנו לא יכולים לראות את כל התמונה. כדי לראות את כל התמונה, אנחנו צריכים להבין שיש חוק סיבתיות. וחוק הסיבתיות הזה עובד לפי ארבעה גורמים שעליהם מדבר בעל הסולם. אלו ארבעת הגורמים המרכזיים במאמר שנקרא מאמר "החרות".
כל דבר וכל התהוות, הכוונה היא לא לכל דבר גשמי, דבר חומרי, וכן הלאה, אלא "כל התהוות" הכוונה לכל דבר שיש, מחשבה, הרגשה, משהו רוחני, השגה רוחנית, כל דבר מורכב מארבעה גורמים לפי "בעל הסולם":
א. המצע.
ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים.
ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים.
ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.
לכל דבר יש איזה גורם ראשוני שהוא "המצע", הוא המקור שממנו נובעת התוצאה. בעל הסולם מדַמה את זה לזרע. נאמר שאנחנו שמים באדמה זרע של חיטה, אז ברור במאה אחוז שמהזרע הזה של החיטה יכולה לצאת רק חיטה. לא יגדל מזה שיח של ענבים או של אבטיחים או של בננות, וגם לא עץ שמניב קוקוס. אלא מזרע של חיטה, שהוא לצורך הדוגמא, "המצע", לבטח תצא רק חיטה.
השאלה הנובעת מכאן, האם היא בכלל תנבוט? ואם כן, באיזו צורה? האם היא תהיה גדולה, יפה, או לא? אז כאן בעל הסולם עובר לגורם השני. הגורם השני הוא, "דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו". כלומר, בגנים של אותה חיטה כבר נקבע, נאמר שהיא יכולה להיות בגובה שבין חצי מטר לשישים סנטימטר, ויכולים להיות לה על כל שיבולת בין עשרה לעשרים זירעונים. אנחנו עוד לא יודעים אם יהיו עשרה או עשרים, אבל מה שיכול לצאת ממנה, כבר מתוכנת בתוכה, וזה הגורם השני.
כאשר מדובר על הגורם השלישי, זה כבר דבר מעניין מאוד, פה כבר יש קשר לגורמים חיצוניים. נאמר, שאם זרעתי את החיטה הזאת באדמה טובה, איכותית, דשנה, ונתתי לה גשם ושמש בזמן המתאים, אז כתוצאה מכך תצא חיטה יפה, עם הרבה זירעונים שמנים, עסיסיים, והתוצאה תהיה מאוד מוצלחת. אם זרעתי את החיטה הזאת במקום שהוא בלי אדמה טובה, במקום יבש שיורד בו מעט מאוד גשם, החיטה שתצא תהיה עלובה, ועם מעט זירעונים, קטנים ועלובים. כך שבכל זאת יש השפעה לא רק לגנים ולתוכנה הפנימית, אלא גם לגורמים חיצוניים המשפיעים, וזה נקרא "הגורם השלישי".
והגורם הרביעי הוא אותם "דרכי גורם ונמשך של דברים זרים" שלא קשורים לחיטה, אבל פוגשים אותה. נאמר, שפתאום מישהו החליט לנסוע לטיול ג'יפים בשדה החיטה הזה, פגש את החיטה ודרס אותה. אז ההוא, היה לו גורם לַמה הוא החליט לצאת לנסוע בג'יפ? לַמה דווקא בשדה הזה? לַמה לעבור דווקא בנתיב הזה ולדרוס? לא איכפת לו מהחיטה, אבל לחיטה מאוד איכפת ממנו. זאת אומרת שיש פה גורמים שונים שהביאו לתוצאה, עד שהתוצאה הזאת פגעה באותו גורם שעליו אנחנו מדברים.
בסך הכל, אם ניקח את כל ארבעת הגורמים, המצע, מה שמתפתח ממנו, הסביבה, והשפעת הסביבה על המצע הזה שמתפתח, אנחנו נראה שבזה אנחנו חובקים מציאות שלימה. אין שום גורם במציאות שלנו שחורג מחוץ לאותם ארבעת הגורמים. כך בעל הסולם מסביר לנו, שאין לנו שום אפשרות לברוח מהשפעת ארבעת הגורמים הללו.
ארבעה גורמים משפיעים ומעצבים את חיינו. קיים החומר הראשוני שנקרא מצע, וקיימים גורמים חיצוניים הנקראים סביבה, על האני והסביבה כמעצבים את חיינו.
"א. ה"מצע", פירושו, חומר הראשון המיוחס להתהוות הזאת כי "אין כל חדש תחת השמש". וכל התהוות אשר יקרה בעולמנו, אינה "יש מאין", זולת "יש מיש". אלא שאיזה ישות, פשטה צורתה הקודמת, ולבשה צורה אחרת, משונה מהקודמת." – בעל הסולם.
הסיבה שאני מתעכב על זה היא, רק כדי להדגיש עוד דבר קטן שהוא מאוד מעניין, ואפילו מרתק. "יש מאין", דרך אגב, "אַין" זה תמיד רצון להשפיע, "יש" זה תמיד רצון לקבל. "אין" זה ההפך של "אני", ולכן זה נקרא "יש מאין", מזה גם בא המשפט "מאין יבוא עזרי" וכן הלאה. כלומר, "מאין", מהרצון להשפיע, מהבורא, מכוח ההשפעה, "יבוא עזרי", זה המקור של זה.
אז בעל הסולם אומר לנו, שאין פה "יש מאין", יש רק "יש מיש". כל מה שכבר נברא – קיים, וכל מה שקיים כבר נברא. מה הכוונה? אין יותר בריאה. מחשבת הבריאה בראה במחשבה ובמעשה בפעם אחת את כל המציאות. מה זאת אומרת, כל המציאות? "כל המציאות", הכוונה שכל המצבים שהיו קיימים בהווה ויהיו בעתיד, כולם כבר נמצאים. הכול כולל הכול כבר קיים, "אין כל חדש תחת השמש", "ואכלתי ישן נושן". בקיצור, יש פה הרבה משפטים שמדברים על אותו דבר. אבל בסיכומו של עניין, כל הבריאה, כל אדם מהמצב הראשון שלו, מהמצב הקדום ביותר ועד המצב הסופי שלו, כבר קיים. כל המערכת כבר קיימת, כל המצבים.
נניח שיושב אדם בשם דני. דני במצבו הנוכחי המפותח עד מצבו בגמר התיקון, כבר קיים. כרגע הוא מרגיש את עצמו במָקום מסוים, וכך אנחנו גם רואים ומגלים אותו וכן הלאה. לא ניכנס יותר מדי לעומק, רק חשוב להבין, וזאת נקודה מאוד מעניינת, שכל המצבים, כל הבריאה, הכול כבר קיים, ובנו תלוי איך ובאיזו צורה אנחנו נגלה את זה.
"ואותה המהות, שפשטה צורתה הקודמת, היא מוגדרת בשם "מצע", שבו טמון הכח העתיד להתגלות, ולהקבע בגמר הצורה של אותה ההתהוות, ועל כן, ודאי הוא נחשב לבחינת הגורם העיקרי אליה." – בעל הסולם.
לעינינו אנחנו נראה את הזרע נרקב באדמה ונעלם ולא נשאר ממנו כלום, ונובטת ממנו איזו חיטה. כאילו היה זרע ועכשיו הוא איננו. אבל זה לא נכון, אלא כל מה שמתהווה לעינינו, הוא רק משום שאנחנו בעלי תפיסה מאוד מאוד זמנית על פני המהלך. ולכן בתפיסה הרוחנית אין זמנים. כי, כמו שאביהו הסביר קודם, בעצם אין שום תהליך שמתהווה, אלא תחילת המהלך, המהלך כולו וסופו הם כאחד. ולתפיסתנו, אנחנו תופסים אותם כשלבים המתהווים לנגד עינינו, ואנחנו חלק מהתהוות זו. וזהו התהליך אותו עובר המצע.
נעבור לגורם השני, אומר על כך בעל הסולם, מהו "גורם ונמשך מצד עצמו"?
"ב. הוא סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצדו עצמו, ואינו משתנה."
כאן הוא ממשיך ומסביר על הזרע ועל החיטה. לא ניכנס לקורס באגרונומיה או בביולוגיה, אלא אסור לנו לשכוח שבעל הסולם הוא מקובל, וגם כשהוא כותב לנו על זרעים ועל חיטים, הוא מדבר עלינו. ואנחנו, כשקוראים את זה, רוצים להגיע למצב שבו הוא מתאר את המציאות כל כך בפשטות, כל כך בבהירות, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הוא מסביר לנו שיש ארבעה גורמים המשפיעים עלינו: המצע, התפתחות המצע, הסביבה והתפתחות הסביבה, אנחנו יכולים לבחון את זה, יכולים לבדוק גם בחיים שלנו, גם במה שאנחנו מכירים, כן, לא, האם באמת זה כך.
לכן כשהוא עובר לגורם השלישי, הגורם המיוחד מאוד, ונראה מדוע דווקא הגורם השלישי הוא המיוחד.
"ג. הוא סדר דרכי "הגורם ונמשך", הפנימיים של המצע, שמשתנים, מסבת המגע ופגישה עם כחות הזרים שבסביבתו, שעמהם בא במגע."
כלומר, הדבר לא כל כך טוטאלי, בכל זאת יש איזו השפעה חיצונית שיכולה להשפיע על המצע. אותה חיטה, כמו שנתָנו בדוגמא קודם, יכולה בכל זאת להיות גדולה ויפה או עלובה וקטנה, וזה תלוי כבר בגורמים החיצוניים המשפיעים עליה.
אם ניקח את זה למימד של אנשים, נאמר שנולד ילד עם תכונה של אלימות. הילד הזה, אם יהיה בסביבה של פושעים, הוא יכול להיות פושע מאוד אלים. אם הוא יגדל בסביבה של שוטרים, יכול להיות שייצא ממנו שוטר מאוד טוב, כי השוטר צריך להשתמש באלימות לא פחות מהפושע, רק להשתמש בה בצורה אחרת.
לכן, אם אנו, מבחינה שיפוטית כבני אדם, נגיד שהשוטר הוא טוב והפושע הוא רע, זה בגלל שאנחנו רואים זאת כך. אבל למעשה בפוטנציאל שלהם הם מאוד דומים, ורק סביבה שונה גרמה לאותו פוטנציאל להתפתח כך שאחד יהיה פושע ואחד יהיה שוטר. אחרת הם לא היו יכולים להתמודד האחד עם השני בצורה שווה, אם לא היו להם תכונות דומות מאוד מבפנים.
"ד. הוא סדר גורם ונמשך מדברים זרים, הפועלים עליו מבחוץ. פירוש, שאין להם יחס ישר אל החטה, כמו המלחים והגשם והשמש. אלא מדברים זרים אליה, כמו השכנים הנמצאים בשכנותה, ומקרים חיצונים כמו הברד והרוח וכד'.
והנך מוצא, אשר ארבעה גורמים מתחברים בחטה בכל משך זמן גדולה. אשר כל מצב ומצב הפרטי שהחטה מקבלת במשך הזמן ההוא, נעשה מותנה מארבעתם. שהכמות והאיכות שבמצב, נקבע על ידיהם. וכמו שציירנו בחטה," וזה הדבר החשוב "כן החוק בכל מיני התהוות שבעולם. ואפילו במחשבות ומושכלות."
אנחנו בעצם מדברים על תהליך שהוא כמו תהליך גנרי, לצורך העניין, שהוא תהליך שבונה כל דבר שקיים במציאות שלנו ומשפיע עלינו. לָמה הדבר חשוב לנו? אנחנו לא לומדים את זה ברמה התיאורטית, כפי שאמרתי קודם. אנחנו רוצים להבין באיזה שלב או באיזו דרך אנחנו יכולים להשתלב בתוך כל הסיפור הזה, להשפיע עליו, להתערב בו ולהביא את עצמנו למצב שבו אנו מנהלים את חיינו. זהו הדבר המרכזי שחשוב לנו לדעת, אלו הנתונים המרכזיים שחשוב להבין אותם, על מנת שנוכל להגיע לחופש או ניהול כלשהם בחיינו.
אם נבחן את המצע, נראה שאין לנו שום אפשרות לשלוט עליו. אם ניקח את גורמי ההתפתחות של המצע, נראה שגם על זה אין לנו אפשרות להשפיע. וגם על גורמי התפתחות הסביבה אנו לא יכולים להשפיע, לא על הרוח, לא על הגשם וכן הלאה. אבל אם ניקח את הגורם השלישי, שהוא קובע איך הסביבה משפיעה עלינו, איך הסביבה משפיעה על אותו מצע שמתפתח, אולי כאן בכל זאת יש איזושהי נקודה של אור בקצה המנהרה ובכל זאת אפשר להשפיע, אם לא ישירות, אולי בעקיפין באיזושהי צורה.
בעל הסולם מדגיש במאמר בצורה מאוד מאוד חדה, שעל האדם מוטל דבר אחד מרכזי בחיים, לבחור לעצמו סביבה.
זאת אומרת שאנחנו לא כמו חיטה בדיוק, שזורעים אותה באדמה, אלא אנחנו כמו זה שזורע את החיטה וגם החיטה עצמה. זה מה שיפה כל כך בחוכמת הקבלה, שהיא לא מדברת על תאוריות, אלא מדברת באופן מעשי.
אילו הייתי חיטה, הייתי יכול להגיד: "באמת אין לי בחירה. שמו אותי פה באדמה הלא טובה ולכן אני לא גדל יפה". אבל החל מאותו הרגע בו אני יודע בודאות שיש לי אפשרות להשפיע.. לא ישירות. אני לא יודע מה יהיה הרצון הבא שלי, אני לא יודע מה תהיה המחשבה הבאה שלי וגם אין לי מושג איך התוכנה שלי הפנימית עובדת, כך שאני אהיה בעוד רגע חולה או בריא. אבל אני כן יודע שאם אני אשים את עצמי עכשיו בסביבה שמשפיעה עלי בעקיפין, מחשבות, רצונות וכן הלאה, אז כתוצאה מכך גם הפנימיות שלי תשתנה. וזאת הנקודה שעליה בעל הסולם שם את הדגש.
אם אני רוצה לעשות דיאטה לצורך העניין, אני לא יכול להיות בסביבה של אנשים שאוכלים כל הזמן ולהחליט שאני רוצה דיאטה. אולי אני אחליט ויצליח פעם אחת, אבל אחר כך אני מיד אפול, כי הסביבה משפיעה עלי. אני לא יכול לרצות לבד לרזות – גם לפעמים נדמה שיש לאנשים רצון חזק, אבל לאורך זמן רואים שזה לא מצליח – אלא אני יכול מתוך ידיעת החוק הזה של השפעת הסביבה, מלכתחילה לשים את עצמי בסביבה של אנשים שחשוב להם להיות רזים, כמו "שומרי משקל" לדוגמא, או של כאלה שכבר הצליחו לרזות כמו שאני רוצה לעשות, וזה מאוד חשוב.
כשמדובר על רצון לרוחניות, אז בכלל ההשפעה פה היא מאוד מאוד חזקה ומשמעותית, כי הרצון לרוחניות מלכתחילה לא כל כך ברור לבן אדם, הוא לא יודע מה בדיוק הוא רוצה. פתאום לא טוב לי איפה שאני, אני לא יודע מה זה, אני לא יודע לָמה זה קורה לי. אני מנסה לברוח לכל מיני כיוונים, עד שאני מגלה שיטה, שיטה שבעזרתה אני יכול איכשהו להגיע לכיוון רוחני.
אם לא אשים את עצמי בסביבה, אם אני לא אדאג לכך שיהיה לי מורה או מדריך שבאמת השיג את ההשגה הרוחנית הזאת, אם אני לא אקרא בספרים שמדברים על נושא זה, מעודדים ומשבחים את הנושא הזה, הסיכוי שהרצון הזה ישאר חשוב בעיני הוא סיכוי קלוש מאוד, עד כדי שואף לאפס, כי יש המון רצונות אחרים בחיים. וברגע שאני לא אתאמץ ואשקיע מאמץ ואשקיע את כל כוחי לכך שהרצון הזה באמת ישאר משמעותי וחשוב, ולא סתם חשוב, הכי חשוב בחיים שלי, אז זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. כי לפי אותו חוק של השפעת הסביבה, אם לא ישפיע רצון אחד, ישפיע רצון אחר.
במילים פשוטות, אם בין כה וכה שוטפים לנו את המוח מבוקר עד ערב, אז לפחות שנשטוף את המוח במשהו שאנחנו רוצים שישטפו לנו בו את המוח.
ה מאוד פשוט, אם האדם לא פותח לצורך העניין, ספר מסוים שמקנה לו כיוון מחשבה או דרך מחשבה או יכולת לחשוב על משהו הקשור למטרה שלשמה הוא נולד, אז בעצם הוא מאפשר לגל אחר,להסיט אותו ולהרחיק מאותה המטרה שלשמה הוא נולד, במקום אותו הגל שמכוון אותו לכיוון הנכון, שמקרב אותו אל מטרת הבריאה, שמאפשר לו מתוך רצון ומבחירה חופשית וחיובית להתקרב אל מטרת חייו. בפועל אותו גל שני שוטף לו את המוח לכיוון אחר, מה שמרחיק אותו ממטרת הבריאה, מרחיק אותו ממטרת חייו, מאפשר לו בעצם להיסחף במה שנקרא "זרמי החיים". ובמוקדם או במאוחר, יזמין עליו סוג של ייסורים שיצטרכו להחזיר אותו חזרה על ידי גל נוסף שיטביע אותו. באיזושהי דרך, כדי שהוא יחזור חזרה לנתיב.
כלומר, בפועל אנחנו מוגבלים ביכולת התמרון שלנו. ובתוך התמרון הזה יש איזה נתיב בו אנחנו יכולים להתקדם בנחת, בשמחה, ומתוך רצון, והכי חשוב מתוך בחירה חופשית אמיתית – תיכף נסביר איפה בדיוק היא נמצאת, כי היא קיימת – או לחלופין כשאנחנו מתנהלים בתהליך בו אנו מאפשרים ל"עדר", לסביבה הכללית לזעזע אותנו ברחבי המערכת ולהסיט אותנו מכאן לכאן, בצורה שמתאימה לה.
אם נרחיב את הנושא, כרגע אנחנו חושבים, רוצים, מרגישים וכן הלאה, זו כבר תוצאה של הבחירות הקודמות שלנו. אם בחרתי קודם להיות ליד אנשים שמעניין אותם כדורגל, אז עכשיו אני אחשוב על כדורגל. אני כבר תוצאה. אם בחרתי קודם להיות ליד אנשים שכל מה שמעניין אותם זה רק כסף וכבוד, אז אני אחשוב על כסף וכבוד. זה מה שיעניין אותי, זה מה שאני אראה.
לכן אומר לנו בעל הסולם בצורה כל כך החלטית. ברירת המחדל היא, שאנחנו נחשוב על המחשבות לטובת עצמנו מתוך האגואיזם.
אם אנחנו רוצים, שיהיה לנו רצון לרוחניות, ושרצון זה יפָעם מתוכנו, זה שהתעוררה הנקודה שבלב פעם אחת, זאת לא עדות לכך שהיא תישאר בעוד רגע. באותה מידה שהיא התעוררה, היא יכולה להיעלם כלא היתה בעוד שנייה. אם לא נעשה איזשהו מאמץ לסובב את עצמנו, לכסות את עצמנו ממש בשמיכה של אהבה, של אותו רצון להשפיע, על ידי ספרים, על ידי רב שכבר הגיע לדבר הזה והוא מנחה אותנו איך להגיע לזה, ועל ידי חברים שרוצים כמונו להגיע לאותו נושא.
ולכן אומר בעל הסולם בצורה מאוד החלטית בהמשך הפיסקה בעמוד 205, כך:
"לכן, המתאמץ בימי חייו," מתאמץ, כלומר מדובר במאמץ. "ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר -" בוחר, לא שזה קורה לו לבד. הוא בוחר בזה. "הרי הוא ראוי לשבח ולשכר…וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"…"
כלומר, זה שאני עכשיו מרגיש איזשהו רצון לרוחניות, זה בגלל שקניתי לי חבר, ואני מאוד מאוד רוצה להיות לידו, לשמוע מה הוא אומר, להיות מעורב איתו, שיהיה לי חשוב מה שחשוב לו וכן הלאה, כי אני יודע ומכיר את עצמי, שאם אני לבד, אז בעוד שנייה אני אחשוב על משהו אחר. ובגלל שיש לי חבר טוב שהוא גם חושב על אותם נושאים ורוצה כמוני להגיע לאותה מטרה, אז אנחנו ביחד – כשאני שוכח הוא מזכיר לי, כשהוא שוכח אני מזכיר לו. וככה אנחנו מתחברים האחד עם השני מתוך זה שלשנינו חשובה הנקודה הזאת שבלב, שלא תִכבה לעולם. ולהפך, לא רק שלא תכבה, אלא שתתרחב ותגדל ותתנפח עד שתהפוך לרצון רוחני אמיתי, שזה כבר נקרא "להיכנס לרוחניות".
כך בעל הסולם נותן לנו פה ממש נוסחא, נותן לנו פה את הקוד, את הסוד האמיתי הפשוט, איך להגיע לרוחניות. הוא אומר, בן אדם לבד לעולם לא יצליח. רק אם הוא יצור לעצמו סביבה שנושא זה חשוב לה, הסביבה הזו תעודד אותו, הוא והם יעודדו האחד את השני, וכך אף אחד אף פעם לא ישכח מה באמת חשוב בחיים.
"הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים" הוא מדבר קונקרטית, זה מה שאמרנו בהתחלה "בכל אחד ואחד מאתנו." כלומר, הוא מדבר ישירות אל האדם. "כי הגם שיש לכל אחד" זאת אומרת, לכל אדם "בחינת "מצע משלו", זה בסדר גמור "מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל" שימו לב, זה מאוד חשוב, "זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה," כלומר, כל אחד הוא מיוחד, בכל אחד קיים פוטנציאל מופלא שנקרא "נשמה". אבל לממש את הפוטנציאל הזה אפשר רק באמצעות החברה שהוא מקיף את עצמו בה. "…אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים" זאת אומרת, כל הפוטנציאל הטמון "במצע שלו," המצע שלנו זה כמו גרעין פוטנציאל רוחני, גֵן רוחני שקיים בתוכנו. אז כל הפוטנציאל הזה "שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם." לא יתגלו "כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח" ממצב שבו הם נמצאים ברמת הפוטנציאל, "אל הפועל," למצב שבו הם מתממשים בפועל.
וכאן אנחנו לומדים כמה דברים, אחד מהם הוא שבבחירת הסביבה – אנחנו לא עושים זאת פעם אחת. באתי לקבוצת קבלה, עכשיו אני כבר מוגן, יש לי סביבה טובה, יש מורה שמלמד אותי, בחרתי את הסביבה. לא. אנחנו חייביים לבחור את הסביבה הזאת בכל רגע ורגע מחדש, לבחון האם באמת זו הסביבה המתאימה לי, האם הערכים של הסביבה הזו נכונים, האם באמת אני רואה את החברים שלי בתור כאלה שגם להם חשובה הרוחניות, כמו שהייתי רוצה שיהיה. ואם לא, איך אני יכול לשפר את זה בעצמי, בהם.
כל הזמן לבחון את הנושא הזה של הבחירה, כי הבחירה ניתנה לנו והידע על הבחירה והמאמר הזה על הבחירה ניתַן כדי שנשתמש בו, לא כדי שנדע אותו שוב תאורטית. זה שהביאו אותנו ללימוד הקבלה, זה לא על חשבוננו. זה נעשָה מתוך איזושהי סיבה שאותה אנחנו לא מבינים. באותה מידה יכול היה לקרות שלא תתעורר בנו הנקודה שבלב, או שתתעורר ונמשיך לחפש איך לברוח ממנה. כאן הביאו אותנו למקום שבו באמת מה שנותר לנו, זה לעשות את הבחירה היחידה שיש לאדם, לבחור בכל רגע ורגע.
וכמו שהוא אומר בהמשך: "אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש." זאת אומרת, מצבי העכשווי זה כבר תוצאה. אם אני רוצה שבעוד רגע יהיה חשוב לי הנושא הזה שבשבילו אני מתאמץ כל כך ואותו אני רוצה, אני חייב עכשיו לבחור בסביבה הטובה שתגרום לכך שבעוד רגע אני אחשוב, ארצה, אשאף ליותר אפילו ממה שעכשיו. לא לאותה רמה שאני שואף אליה עכשיו, אלא ליותר מזה. וזה רק על ידי בחירת הסביבה. עוד דבר שחשוב להבין, ש"סביבה", אין הכוונה לסביבה פיזית. זה דבר מאוד מאוד חשוב, וקחו את זה בחשבון. האנשים שאדם מקיף את עצמו בהם וכן הלאה, לאו דווקא בהכרח זה אנשים שהוא גר לידם או נמצאים מסביבו או גרים בעיר שלו וכן הלאה – למרות שכאן אנחנו מדברים על זה בצורה כזו כאילו שכּן – אלא הכוונה, ממה האדם בוחר להיות מושפע. הוא יכול לגור במדינה או בעיר מסוימת, ולבחור להיות מושפע מערכים אחרים, מעקרונות אחרים, מספרים אחרים, ממדריכים אחרים, מחוכמה אחרת וכן הלאה. המקום הפיזי לא בהכרח קובע את מידת ההשפעה הנכונה על האדם. כשאני פותח את הטלוויזיה נאמר, ואני מזפזפ בין הערוצים, אני בעצם עושה בחירה של סביבה. אני יכול לבחור באיזשהו סרט מתח או סרט אלים, לישון בלילה ולחלום את אותו חלום שראיתי בסרט האלים, כי זאת הסביבה שבחרתי. אין לי מה להתפלא. בחרתי במשהו, אני חווה אחר כך את התוצאה.
אני יכול להיכנס לאינטרנט, ובאינטרנט יש אינספור רצונות, זה ממש כלי שמשקף היום את כל רצונות האדם, אבל יש רצון אחד בלבד שהוא לרוחניות. אם אני נכנס לאתר המסוים הזה שמדבר על רוחניות, שם אני שומע, אני קורא, זה כאילו שהתיישבתי ליד אנשים שחשוב להם הנושא הזה.
אנו יכולים לשבת בקצה אלסקה או בקצה אוסטרליה או בקצה גרינלנד, איפשהו במקום שאין שם בכלל אנשים, לבחור דרך האינטרנט את הסביבה שלנו, ואנחנו כבר נמצאים בה. מכל שכּן ספר – שכותב אותו מקובל, הכותב ממדרגה רוחנית, הוא מתאר בו כוחות רוחניים, הוא נותן לנו אורות מקיפים – ספר הוא סביבה. קלטת היא סביבה, אינטרנט – סביבה, טלוויזיה – סביבה. וכמובן, אם יש אפשרות, גם חברים ממש בשר ודם שאני נמצא לידם, שגם הם סביבה.
הקבלה לא עוסקת בפילוסופיה
חוכמת הקבלה לא עוסקת בפילוסופיה, אלא היא מדברת על האספקטים המעשיים של החוכמה. היא בעצם חוכמה המדברת על אספקטים מאוד מאוד מעשיים.
3=1+1
אנחנו תמיד מאוד מתקשים בלימוד של כל מה שקשור לפרצוף אדם הראשון, שכלול משני חלקים "אדם וחווה", חלק זכרי וחלק נקבי {זכר ונוקבא}.
אלה יכולים להיות הדברים הכי פשוטים בעולם, אך איננו מבינים אותם מפני שאנחנו בנויים בצורה שונה מאדם הראשון. המבנה שלו רוחני והמבנה שלנו גשמי. לכן אצלנו 2=1+1 ואצלו 3=1+1… {כמו שכתוב, "איש ואישה, שכינה ביניהם"}. ואנחנו איננו יכולים להבין את זה.
השכר הוא בעולם הזה
כתוב בספר הכוזרי, שכשהמלך הכוזרי בחר אמונה לעמו, פנה לנוצרי, למוסלמי ורק בסוף ליהודי. היהודי אמר לו, שהנוצרי והמוסלמי מבטיחים לו חיי נצח בגן עדן ושכר בעולם הבא, בעוד שהתורה מדברת על שכר עבור קיום חוקים רוחניים, ועונש בגין אי קיומם, וכל זאת בעולם הזה. ענה לו המלך, שמה שחשוב הוא מה האדם מקבל בחיי הנצח, ולא מה שיקבל במהלך חייו הגשמיים. ענה לו היהודי, שהמוסלמי והנוצרי מבטיחים שכר בעולם הבא, מכיוון שמי שמשקר מרחיק את מועד התגשמות הבטחותיו, כדי להסתיר את השקר. אמר ר' יהודה אשלג, כדברי הגר"א: משמעות דברי היהודי היא שאת כל העולם הבא, דהיינו הרוחניות, האדם צריך להרגיש בעולם הזה – זה השכר שתורת הקבלה מבטיחה לנו. כלומר, את כל שכרו האדם צריך לקבל דווקא בעולם הזה, בעודו נמצא בגופו.
המצב המאוזן
המציאות כולה נחלקת לשני חלקים: האדם, ומה שמחוץ לו. יש הגורסים כי מוטב לאדם לחקור את עצמו ולשנות את עצמו. בדרך זו יוכל הוא להירגע, ולראות את העולם כטוב יותר. מנגד, יש הסוברים כי עדיף לאדם להישאר כפי שהוא, למצות עד תום את אשר מזמן לו העולם ולהתאים אותו אליו. אך בין כך ובין כך, אין לומר שאנו מסתדרים עם החיים.
המצב הטוב ביותר שבו האדם אכן מסתדר עם העולם הוא מצב האיזון. אילו היו הכול מבינים אותי ורוצים בדיוק במה שאני רוצה, הרי שהיה זה מצב האיזון. אין מצב מושלם יותר מתחושה של איזון עם העולם, והיא דומה לתחושת העובר ברחם אמו: הכול קיים רק כדי לטפל בו. אין צורך בהתנגדות כלשהי או בבנייה של חומות הגנה למיניהן. במדע קרוי המצב הזה "הומאוסטאזיס": "הומו" פירושו דומה ו"סטאזיס" פירושו מצב. למצב זה נמשכים כל הגופים הקיימים במציאות.
חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מסבירים כי הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר – דומם, צומח, חי או מדבר – היא הימשכותו לאיזון עם סביבתו. כדי להגיע לאיזון עם העולם הסובב על האדם לדעת מי הוא, מה טיבו של העולם הסובב וכיצד ניתן להגיע להשתוות הצורה עימו. אז גם יֵדע האדם כיצד להגיע למצב שבו הכול ידעו וירצו את אשר רוצה הוא, שהכול יחשבו כמוהו ושלאיש לא יהיה דבר נגדו. הכול יתנהל באהבה ובשלווה. למעשה, לשם כך מיועדת חכמת הקבלה. היא מלמדת את האדם כיצד להגיע לשלווה, למצב שבו יתקיימו בשלום הוא והעולם הסובב אותו.
כל חקירתנו את העולם ואת מה שבתוכנו נעשית על ידי המדע. למרבה הצער התפתחות המדע והטכנולוגיה אינה הופכת אותנו מאושרים יותר. אמנם כולנו רוצים באמת להגיע למצב של שלמות, של שלווה, למצב שבו יהיה לנו טוב, אך המציאות הופכת להיות קשה ומאיימת יותר מיום ליום.
אם כולנו אכן שואפים לטוב, מניין נובעת הבעיה? הבעיה היא שאיננו מכירים את המציאות הכללית: מהי, כיצד היא מתנהגת, איך היא בנויה וכיצד היא פועלת עלינו. איננו יודעים מהו הדבר שאליו עלינו להשתוות. נראה כי אף שאנו חודרים לעומקו של החומר ומנסים להבין את טבענו ואת טבעו של העולם החיצון, איננו מצליחים לגלות מה רוצה מאיתנו הטבע, לשם מה הוא קיים ומה תכליתו של כל פרט שבו.
יש החוקרים את צורתו החיצונית של החומר. אחרים מעמיקים במבנה החומר, עד לרמת המולקולות והיחסים ביניהן, לרמת האטומים ולתוך-תוכם. החוקרים המתקדמים טוענים כי בדרגת עומק מסוימת החומר כאילו חומק ונעלם, ומשם והלאה אין הם מבינים מה קורה. סיבת הדבר אינה חוסר בכלי מחקר משוכללים יותר, אלא מבנה האדם ויכולת התפיסה שלו את המציאות.
בדרגות קיום בסיסיות האדם חש כי הוא יכול לעשות במציאות ככל העולה על רוחו. בדרגות הפנימיות יותר הוא מרגיש שהמציאות עושה בו כרצונה. בדרגות פנימיות עוד יותר הוא מתחיל להבין כי הוא בעצמו בונה את המציאות, כלומר המציאות היא כהעתקה ממנו. על כך מדברים החוקרים המודרניים. הם טוענים כי יש גבול כלשהו שלאחריו תפיסתנו כבר אינה משגת, וכאן למעשה נקודת המפגש בין המדע לבין חכמת הקבלה.
הקבלה מסבירה כי יש דרך חקירה המאפשרת לחדור אל תוך "רמת הסיבות". באמצעותה, ניתן להבין בוודאות מדוע קיים העולם, מה הוא רוצה מאיתנו, וכיצד נוכל להתקיים באיזון עימו, אותו איזון נכסף שיורגש בנו כשלום ושלווה. מי שכבר חקרו זאת נקראים "מקובלים", ובכתביהם הם מספרים על תוצאות מחקרם.
לדבריהם, מאחורי החומר הנראה לעינינו עומדים הרצון והמחשבה של הטבע, הסובבים את המציאות כולה. הרצון והמחשבה האלה מקיפים את המציאות, משגיחים עליה ומפעילים אותה במטרה להיטיב לה, והם הם החוק הכללי של המציאות. כלומר, החוק הכללי של המציאות הוא "השפעה שלמה". על החומר המצוי בתוך המציאות להתאזן עימו.
חכמת הקבלה עוזרת לנו לקבל את יחסה האמיתי של המציאות אלינו ולהרגיש אותו, כך שנוכל להקרין לה בחזרה את אותו יחס ולהגיע לאיזון עימה. מכאן שמה – "חכמת הקבלה". בגילוי המציאות האמיתית יש דרגות הנקראות "עולמות". כשם שהמדענים מתעמקים במבנה החומר בעזרת מיקרוסקופ או צופים למרחקים מבעד לטלסקופ, כך חודרים המקובלים לתוך המחשבה המקיפה את המציאות על ידי חכמת הקבלה.
התקדמות זו בחקר המציאות היא הרפתקה של ממש. האדם מתחיל להרגיש את עתידו ואת עברו. הוא מגלה שלמעשה אין זמן, ושהכול כבר קיים. באפשרותו לנוע בציר הזמן, כפי שאנו תופסים אותו עתה, לחזור אחורה או להתקדם אפילו אל מעבר למצבו הנוכחי. האנשים היכולים לבצע קפיצות בזמן נקראים "נביאים".
אף שהכניסה לחקר המציאות דורשת מאמץ מסוים, יש להבין כי היא תופסת את כל פנימיוּת האדם וממלאת אותו. האדם החוקר את המציאות מגלה מהי תכלית הקיום ולאן עלינו להגיע. הוא מבין מה הסיבה לבעיות השונות שאנו נתקלים בהן. אם כן, הקבלה אינה רק בגדר מחקר תאורטי-מדעי טהור; זוהי שיטה יישומית המיועדת לעזור לאדם בקיומו בכל רגע נתון. באמצעותה מגלה האדם את העתיד ואת העבר.
הקבלה מאפשרת לאדם לדעת מה היו תכונותיו ברדתו לראשונה לעולם הזה לפני מספר מסוים של גלגולים, ומהי הדרך שעליו לעבור. מתוך ראייתו את שני הקצוות הללו הוא מבין כיצד לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. ביכולתו לראות מהם הכוחות הפועלים עליו בכל נקודה נתונה על פני ציר הזמן, למשל מדוע עליו להתחתן עם אישה מסוימת דווקא ומדוע ילדיו הם כאלה וכיוצא בכך. כל הפרטים הללו חתומים מראש, וגם המדע יודע היום כי הכול נובע מן הגֵנים המוטבעים באדם.
הקבלה מכנה את ההכנות הפנימיות הקיימות באדם והמנתבות את מהלך חייו בשם "רְשִׁימוֹת". כל מצב העובר על האדם במהלך חייו נועד ללמדו משהו שיקדם אותו לעבר השגת המטרה הסופית. אם יגלה האדם את הכוחות הפועלים עליו ואת המבנה הפנימי שלו עצמו, יוכל להתכונן מראש לכל המצבים שיבואו. אם יֵדע האדם כיצד להימצא באיזון עם החוק הכללי של המציאות, תיראה לו המציאות הפוכה לחלוטין מכפי שהיא נראית לו עתה.
חכמת הקבלה אינה מיועדת לידיעת המציאות באופן מדעי סתמי כדי שהאדם יוכל להתפלפל על המצוי בעולמות העליונים, אלא מלמדת את האדם לשלוט בגורלו בכל רגע ורגע. כל המאורעות והכוחות הלוחצים על האדם מיועדים להביאו למצב שבו ינהיג את המציאות. "להנהיג" משמע להיות באיזון עם המציאות בכל רגע ורגע של קיומו בה. אם כן, משימת האדם היא לגלות מהו "המצב המאוזן".
התפתחות הדרגתית
כל תהליך מטבעו הוא התפתחות הדרגתית. בדומה לשלבים בהבשלתו של פרי, כך גם תהליך התפתחות האדם. בזמן היותו בוסר, התפוח חמוץ ויבש, אך בזמן בשלותו הוא מתוק ועסיסי. אלמלא הכרנו את תהליך גדילת הפרי, היינו טועים לחשוב כי הפרי החמוץ והיבש יגדל להיות חמוץ יותר ויבש יותר. אך הואיל וסופו הטוב של התהליך ידוע לנו, ביכולתנו להצדיק את התהליך כולו. בעניין זה אמרו המקובלים "איזהו חכם – הרואה את הנולד". רק מי שמכיר את כל התהליך ואת סופו יכול להצדיקו. לו יכולנו לראות את מצבנו העתידי, היינו מבינים את פעולת הבורא ומצדיקים אותה.
שינוי עצמי
רבים טועים לשייך את חכמת הקבלה לדת, אך הקבלה והדת שונות בתכלית זו מזו. מטרת הדתות היא להרגיע את האדם והן מפתחות בו תקווה כי בזכות תפילתו ישתנה יחס הבורא אליו. גישתה של הקבלה שונה לחלוטין. תפילה, מהשורש פל"ל, פירושה שהאדם דן את עצמו. הוא בודק את ההבדל האיכותי בינו לבין הבורא ומבקש ממנו כוח לתיקון תכונותיו.
חכמת הקבלה מסבירה כי הבורא אינו בר-שינוי. יחסו של הכוח העליון לנבראים הוא מוחלט: טוב ומיטיב לרעים ולטובים. לחצו הקבוע של הכוח העליון מורגש לכל אחד מבני האדם בהתאם לרמה שבה הוא נמצא ביחס אליו. כאשר האדם מרוחק מן הכוח העליון הוא מרגיש לחץ גדול, כאשר הוא מתקרב אליו הלחץ פוחת. הכוח העליון דוחק באדם להתקרב אליו באמצעים שונים, אך מטרתו אחת: לקדם את האדם אל השלמות. אם האדם רוצה בשינוי לטובה עליו להשתנות, דהיינו לעלות לדרגה עליונה יותר. בכל עלייה כזו מרגיש האדם את עצמו קרוב יותר לבורא, נשמתו מתמלאת בהתאם לרצונה וכך הוא מגיע לידי סיפוק נפשי. אין כל דרך אחרת לגרום לשינוי בחיינו.
לכל אורך ההיסטוריה האדם זועק ומתפלל לשינוי מצד הכוח העליון, אך השינוי אינו בא. הכוח העליון מחכה לשינוי מצד האדם. כל עוד האדם אינו מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, דרכו היא דרך רצופת ייסורים. המכות דוחפות אותו מאחור, והוא, מחוסר ברירה בורח מהרע אל מקום אחר, לכאורה טוב יותר. כעבור זמן מתברר לאדם כי גם המקום החדש אינו טוב כפי שנראה בתחילה, וכך הלאה.
אם האדם מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, מצבו המתוקן מקרין אל מצבו הנוכחי ומאיר לו. בעזרתו יודע האדם כיצד עליו להתקדם. בהכירו מראש את המטרה הטובה, הוא נמשך אליה בשמחה. כזה הוא ההבדל בין ההתפתחות האנושית לבין ההתפתחות לפי חכמת הקבלה. העולם מתפתח ללא הכרה, בלי להבין את הסיבות לקיומו. האנושות אינה יודעת להיכן האדם מובל ומהי מטרת לידתו, חייו ומיתתו. חכמת הקבלה פותחת בפני האדם את כל האופקים, ומנחה את דרכו לשלמות ולנצחיות שבדרגת הבורא.
כאשר האדם מתחיל לחקור את מצבו במציאות בעזרת חכמת הקבלה, הוא מגלה את יחס הבורא אליו כמטרתי. הוא מבין כי אין כל תועלת בפנייה אל הבורא בבקשה לשינוי היחס. אם האדם יימשך קדימה בעזרת האור, יקדימו צעדיו את הייסורים והתקדמותו תלך ותואץ. זוהי למעשה כל התועלת מלימוד חכמת הקבלה – להאיץ את ההתפתחות הרוחנית כך שתקדים את הייסורים.
החושים
אנו קיימים בעולם בלא לדעת מה נמצא מחוץ לנו. איננו יודעים למשל מה נמצא מחוץ לאוזן שלנו, מהו אותו "משהו" הלוחץ על עור התוף שלנו. אנו מרגישים בסך הכול את התגובה שלנו על אותו "משהו". את התופעה שמחוץ לנו אנו מכנים בשם מסוים על שמה של תגובתנו הפנימית. ייתכן שמחוץ לנו יש תדרים או תופעות, השונים מאלה המיוצרים בתוך אוזננו, אך כיוון שהאוזן מגיבה בצורה המיוחדת הזו על ה"משהו" הבלתי ידוע הזה, התופעה מוגדרת כך בעבורנו. אין לנו כל אפשרות לדעת מהי המהות או הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לנו. ביכולתנו רק ללמוד את התגובות הפנימיות עליה, דהיינו את המתרחש בתוכנו בלבד.
מכאן יוצא כי האופן שאנו תופסים את העולם שלנו מוגבל. אם האדם מתחיל להבין כי מה שהוא רואה אינו קורה מחוץ לו, ביכולתו לגשת לחקור את האופן שהוא תופס את המציאות בדרך חדשה לחלוטין. למעשה, יש מהות מסוימת הפועלת עלינו, ולעולם לא נוכל להרגיש אותה בצורתה האמיתית. כל שאנו מרגישים הוא התגובות הפנימיות שלנו אליה. מסך כל התגובות הפנימיות שלנו אנו אמנם מציירים לעצמנו תמונה, אך אין לנו כל אפשרות לדעת מה נמצא מחוץ לנו.
כך מתאר זאת בעל הסולם:
חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.
הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועם כל זה עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות.
בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יב
אם ברצוננו להתחיל להתייחס נכון אל המציאות, עלינו להכיר במוגבלות התפיסה שלנו. איננו יכולים להשלות את עצמנו ולחשוב שאנו תופסים את התמונה האמיתית, שכן איננו מסוגלים כלל לתפוס את המהות או את הצורה המופשטת, אלא את הצורה המלובשת בחומר שלנו בלבד. העובדה שעלינו להגביל כל כך את עצמנו נשמעת מצערת בתחילה, אך זוהי האמת.
איננו מסוגלים לתפוס את התמונה המלאה אלא רק את התגובה הפנימית שלנו. איננו יכולים לדעת עד כמה קשורה הצורה המורגשת בחומר שלנו עם הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לחומר שלנו והפועלת עליו.
הכלי הרוחני מרגיש את האור באותו אופן בדיוק. הוא יכול לחוש רק את תגובתו על האור הנמצא בתוכו. אין כל אפשרות לומר מהו האור שמחוץ לכלי המרגיש אותו. מתוך התגובה הפנימית שלו הכלי מבין ומפענח לעצמו: מהו אור, מי אני, מה הוא רוצה ממני ומה אני רוצה ממנו. בתיאורים אלה אין כל קשר או יחס לתופעה עצמה כפי שהיא נמצאת מחוץ לכלי.
בעל הסולם עומד על הדברים האלה מכיוון שכל עיסוקה של הקבלה הוא בבניית כלי לתפיסת המציאות. הבנה נכונה של אופן תפיסת המציאות שלנו חשובה ביותר. אין איש רוצה להמעיט את ידיעותינו או למנוע מאיתנו מלהיכנס אל דברים כלשהם. נהפוך הוא – כאשר האדם "חותך מעצמו את השוליים" שבהם אינו שולט, הוא חוסך מעצמו בלבול.
אם יצמצם את שדה הראייה שלו אל הטווח שבו הוא יכול לשלוט בלבד, הוא יתפוס את התמונה האמיתית. הקפדה על התנאים הללו תאפשר לו להתקדם הלאה בצורה נכונה.
במצבנו הנוכחי אין לנו שום תפיסה באור העליון בשל הניגודיות בין הכלים האגואיסטיים שלנו לבין האור-המשפיע. אם "יתלבשו" הכלים שלנו על האור, נוכל לתפוס אותו בהם. מכיוון שהחומר שלנו הוא רצון, הרי שהמונח "התלבשות" מתאר התאמה בין הרצון לבין האור. התאמה זו היא רכישת הכוונה "על מנת להשפיע" על הרצון. את הכוונה הזו יכול האדם לקבל מאותו אור.
"הנקודה שבלב" היא נקודה מאותו אור. הנקודה הזו מצויה בתוך הרצון לקבל, ועל ידיה יכול האדם להתחיל לפתח התאמה בין הכלי שלו לבין האור. הנקודה שבלב היא "נקודת בינה", דהיינו נקודת כוונה "על מנת להשפיע". בעזרתה ניתן להתחיל להשתמש בכל שאר "הלב", דהיינו הרצון לקבל, בהתאם לאור המשפיע. אם האדם מגיע למצב שהוא מסוגל להשתמש ברצון שלו עם כוונה על מנת להשפיע, נקרא הדבר שהוא "מתלבש" על האור.
נשוב לתיאור האופן שבו עובד חוש השמיעה שלנו. מנגנון השמיעה בנוי מעור התוף ומפטישון. אנו חייבים לשמור תמיד על איזון לחצים בינינו לבין הסובב אותנו. מחוץ לנו קיים לחץ כלשהו, וכדי לשמור על איזון הלחצים יוצר הפטישון מבפנים את אותו לחץ על עור התוף. כך אנו מודדים לכאורה את הנמצא מחוץ לנו, אך למעשה אנו מודדים את הלחץ שנוצר בתוכנו, כתגובה על הלחץ החיצוני.
כל מכשירי המדידה וההרגשה שלנו מושתתים על עיקרון זה. נדגים זאת בעזרת אופן הפעולה של מכשיר מכני למדידת משקל. בפעולת המדידה משתתפים כמה עצמים: קפיץ, מחוג מדידה ועצם נשקל. הנחת העצם הנשקל על המכשיר יוצרת לחץ כלפי מטה. כדי לאזן את הלחץ הזה נמתח כלפי מעלה הקפיץ הנמצא בתוך המשקל. מחוג המדידה מודד למעשה את תגובת הקפיץ הנמצא בתוך המכשיר ומציג אותה כמשקלו של העצם הנשקל.
לסיכום, בתוך האוזן שלנו נוצר לחץ על עור התוף הזהה ללחץ הפועל עליו מבחוץ. אלמלא כן היה עור התוף נקרע. הלחץ המיוצר בתוך האוזן מועבר למוח, והמוח מתרגם את הלחץ לתחושה שמשהו קורה. לעולם איננו יודעים מהו הלחץ מבחוץ כיוון שאנו "סגורים בתוך הקופסה שלנו". כל מדידותינו מתבצעות מתוך עור התוף ופנימה. אם כן, מדידה מסוג זה היא מדידת "צורה מלובשת בחומר" ו"חומר".
נעבור כעת אל הכלי הרוחני. ברוחניות, צורה מלובשת בחומר היא תגובת הכלי של האדם אל הנמצא מחוץ לו וכינויה "כוונה". הכוונה הרוכבת על החומר מאזנת את ההשפעה הבאה מלמעלה, דהיינו מהבורא. האיזון הזה מאפשר לאדם למדוד עד כמה דומה הכוונה שלו לכוונת הבורא כלפיו. החומר כולו, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא לפניו. אם הוא מסוגל להשתמש בחלק מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע, הרי שביצע פעולה רוחנית – הוא איזן את לחצו של הבורא עליו. פעולה כזו מכונה בשם בניית "פרצוף" רוחני. המונח "פרצוף" מצביע על השתוות מסוימת בין הנברא לבורא, בין הכלי לאור.
ב"פרצוף" בודק האדם כמה רוצה הבורא לתת לו וכמה יש ביכולתו שלו להחזיר הנאה לבורא. לדוגמה, אם עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע" שמסוגל האדם לבצע מאפשרת לו לקבל רק 20 אחוזים מן האור הנמצא מולו, הרי שאת 80 האחוזים הנותרים מן האור לא יקבל הוא לתוכו. כלומר, הוא יכול להימצא עם האור באיזון רק ב-20 אחוזים מן החומר שלו – הרצון לקבל, ולכן הוא לא יפעיל את 80 האחוזים הנותרים של הרצון לקבל; הוא "יצמצם" אותם.
האדם מרגיש מיהו הבורא לפי עוצמת הכוונה שהרכיב על החומר שלו. בדומה לדוגמת המשקל והקפיץ, אין לאדם אפשרות למדוד דבר מלבד את הכוונה שלו. כוונות ההשפעה הן הצורות השונות שהאדם מודד. משום כך מכנים המקובלים את אופן ההשכלה של האדם "השכלה צורתית". אנו נוהגים לכנות את כוונת ההשפעה בשם "חוש שישי" או "חוש נוסף". מטרת הכינוי הזה להדגיש כי כוונת ההשפעה מאפשרת לאדם לחוש את המצוי מעבר לחמשת חושיו הטבעיים.
האופן שבו פועלים חמשת חושינו זהה לאופן שבו פועל החוש השישי. ההבדל היחיד ביניהם הוא בהימצאותם ברשותנו: חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש) הם טבעיים, ולעומת זאת עלינו לבנות בכוחות עצמנו את החוש השישי. אמנם רגישות החושים הטבעיים יכולה להשתנות מעט, שכן הזדקנות גורמת לנו לשמוע פחות, ובמצב של שכרות האדם מרגיש פחות, אך בכללות ניתן לומר כי הימצאותם של חמשת החושים ברשותנו באופן תקין היא טבעית.
את החוש השישי על האדם לבנות בעצמו, משום שלמעשה אין מדובר בחוש נוסף, אלא בכוונה. על האדם להשכיל את צורות ההשפעה של הבורא. כאשר האדם עושה זאת באופן עצמאי, הוא בונה את עצמו כ"נברא" הקיים בזכות עצמו. זה ההבדל בין האדם לבין חלקי הבריאה האחרים.
מקור הסבל
המציאות כוללת את הרצון שלנו ליהנות ואת התענוג המפעיל את הרצון הזה. בכל רמות המציאות יש שני המרכיבים הללו בלבד: התענוג והרצון, האור והכלי. חוסר בתענוג יוצר הרגשה של רצון ליהנות, אך לעיתים החוסר בתענוג הוא כה גדול ובלתי נסבל עד שהוא מעורר הרגשת סבל. ודאי שהכוח העליון יוצר את כל המצבים הללו. הכול סובלים – הדומם, הצומח, החי וגם המדבר.
למעשה, סבל הוא ההרגשה החייבת להימצא בנברא כדי שיעזוב את מצבו הנוכחי ויעבור למצב הבא. ללא סבל אין תנועה. משמעותה של תנועה היא שרע לי במצבי הנוכחי, ונראה לי שמצב אחר יהיה טוב לי יותר. הוא נראה לי מתקדם יותר ולכן אני רוצה אותו ונע לעברו. הסבל מאפשר לאדם להשקיע את המאמץ הנדרש לביצוע התנועה אל עבר המצב שנראה טוב יותר, ולכן בלי להרגיש סבל לא ניתן להתקדם.
לכוח העליון אין שום אפשרות אחרת לקדם אותנו אלא באמצעות הסבל. אם הוא ברא אותנו באגואיזם, ברצון ליהנות, הרי שהדרך היחידה העומדת בפניו להזיז אותנו ממצב למצב היא רק באמצעות הרגשת הסבל. נשאלת השאלה מדוע בימינו הסבל שלנו הוא כה גדול.
מטרת הבריאה היא שהאדם יגיע אל הדרגה הגבוהה ביותר במציאות. הדרך היחידה להתקרב אליה היא רק מתוך לחץ עצום להשיג אותה, או במילים אחרות – מתוך הסבל הגדול ביותר. אין מדובר בסבל גשמי דווקא. לכאורה, יש לנו הכול ובכל זאת משהו חסר. זוהי הדרגה הכואבת ביותר של הסבל.
כדי להתקדם, כדי לצאת ממסגרת העולם הזה ולהתחיל לחפש משהו מעליו, אנו חייבים לסבול. עלינו להרגיש את הסבל לעומקו, כך שמתוכו נוכל לדרוש את המצב הטוב שכנגדו. המצב הטוב העומד כנגד העולם הזה הוא העולם הרוחני, ולכן גם הסבל חייב להיות "סבל רוחני" ולא גשמי. במצב הזה האדם אינו סובל מחוסר במילויים גשמיים – הם ברשותו – אך חסרה לו הרגשת החיים, הרגשת החיוּת. אם צערו של האדם יהיה דווקא על כך, יהיו לו הכוחות לדרוש משהו הנמצא מעבר לחיים האלה.
משום כך איננו עומדים לראות את האנושות שמחה בקרוב; להפך, הסבל יתגבר ויקבל צורה מיוחדת, רוחנית יותר. הרגשת הסיפוק הנפשי תחסר על פני כל השפע הגשמי שיהיה בעולם. דבר לא ימלא את האדם ודבר לא יגרום לו שמחה. האדם לא יוכל להרגיש שטוב לו. הדיכאון יתפשט בעולם והרגשת הצער לא תניח לנו לחיות. כתוצאה מכך יתחוללו בעולם מאבקים, טרור, התפרצויות ובעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות. כל אלה יתרחשו דווקא על פני השפע החומרי כדי שנוכל לגלות כי הרגשת כוח החיים היא שחסרה בעולם שלנו. כך מסבירה הקבלה את התהליך שבפניו אנו עומדים.
אם נלך לקראת התהליך הזה ובעזרת הקבלה נעזור לעולם להבין מהו מקור הסבל, תהיה זו המתקת הסבל. כאשר יבין האדם שלסבל יש מטרה, הוא יוכל להתחיל לעסוק בתיקון עצמו בטרם יצלול אל תוך עמקות הסבל. לכן אנו מנסים בכל כוחנו להקדים תרופה למכה – לגלות לאנושות את חכמת הקבלה בטרם תשקע בדיכאון עמוק.
ஜעולם השקר - החיים כחלוםஜ 