העולם הסובב אותנו מקהה את תחושת דחיפות הצורך בהרגשת הכוח העליון, משום שהנאה גשמית, המזומנת לנו בשפע בעולם הזה, מפחיתה מיד את כאב הריקנות הרוחנית. אם כך, עלינו להיות מודעים לעובדה שהנאות החיים שוללות את הכאב הקיומי הנובע מהריקנות הרוחנית, ובכך מעכבות את התפתחותנו הרוחנית.
בדרך לאמת
אין מצב שבו האדם אינו מתנהל בשקר אגואיסטי כלשהו.
אך עליו, על האדם, רק לגלות את אותו השקר בהדרגה
ובכל פעם להשתדל להשתייך יותר ויותר לאמת.
בחירה חופשית
כולם בטוחים בכך שהם נמצאים בבחירה מתמדת, בוחרים כל רגע מה ואיך לעשות, האם זה נכון, האם קיים החופש לבחור, ואם כן מהו אותו חופש והיכן הוא נמצא.
כל עניין החרות הוא נושא חשוב. כי מעשית אנחנו עושים המון דברים בחיים ואנחנו נורא רוצים בסיכומו של עניין, להיות חופשיים. וצריך להבין, כשאנחנו מדברים בקבלה, אנחנו מדברים על חרות הרצון. הרצון.
בכלל, כל מה שאנחנו לומדים בקבלה זה רק על רצונות. רצון, רצון לקבל, רצון להשפיע, רצון גדול, רצון קטן, עביות הרצון, רצון מתוקן, רצון מקולקל. אנחנו כל הזמן מדברים על רצונות, מכיוון שהקבלה מתייחסת לכל מה שנברא, לכל מה שקיים, כדרגות שונות של רצון.
האדם באמת רוצה להרגיש שהרצון שלו הוא חופשי. שהוא קובע מה הוא ירצה, שהוא קובע איך הוא יממש את הרצון שלו, שהוא קובע לאן הוא יוביל את הרצון שלו. ובאמת, אם תשאל אדם פשוט, כל אחד מאיתנו, אתה בחרת מה אתה רוצה ללבוש היום? ודאי שאני בחרתי. אתה החלטת ובחרת עם מי אתה רוצה להתחתן? בטח שאני החלטתי, אלא מי, מישהו אחר החליט בשבילי? אתה החלטת איזה מכונית לקנות, באיזה צבע? ודאי שאני החלטתי, אין שום ספק לגבי כך. וזה בגלל שמוטבע בנו כל כך חזק הרצון הזה להרגיש שאנחנו חופשיים, שאף אחד לא אומר לנו מה לעשות, לא קובע ולא מוביל לנו את החיים.
וכאן אנחנו באמת נתחיל באיזושהי הטלת ספק על הנושא הזה, האמנם באמת אני זה שהחלטתי ואני זה שקבעתי מה אני אלבש ועם מי אני אתחתן וכן הלאה, או שאולי זה קצת אחרת. אולי אם נסתכל על זה במבט קצת יותר מדעי, בודק, בוחן, נגלה שהרבה מאוד מהבחירות שלנו, אם לא כולן, נעשות על ידי איזשהו אוטומט, על ידי איזושהי תוכנה, על ידי איזשהם מאורעות פנימיים וחיצוניים שמכתיבים לנו את מהלך החיים שלנו. אנחנו פועלים כמו איזו מכונה, ולמכונה הזו יש חוק מאוד מאוד פשוט, שהוא קורא לו: "חוק התענוג והמכאוב". לפי חוק התענוג והמכאוב, אנחנו נמשכים אל הדבר הנעים ובורחים מהדבר הלא נעים.
אני יכול לומר לעצמי: "אני בוחר ללכת לעבוד במקום העבודה השני, לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלי ולשנות משהו". האם באמת בחרתי, או שלפי האוטומט שלי, אם מציעים לי יותר תענוג, נאמר יותר כסף ומקום עבודה נעים יותר, ודאי שאני אלך אל אותו מקום שבו יותר נעים.
כאן החשבון מאוד פשוט, אבל אם נעמיק בכל החשבונות שלנו, כל חשבון וחשבון: אני יכול להגיד שעכשיו נוח לי לשים את היד בצורה כזאת. אבל אם נבדוק טוב טוב, האם באמת נוח לי כי בחרתי לשים אותה כך, או שהגוף שלי מחָשב מבפנים מהו המצב האידיאלי, שגורם לי את התענוג הגדול ביותר, נגלה שאפילו את התנוחה הזאת שלי, שבה אני מניח את הראש על היד, בעצם אותו האוטומט הכתיב לנו, ולא איזו בחירה חופשית שלנו, למרות שבתודעה שלנו נדמה לנו שזה המצב החופשי. זה פועל לפי חוק התענוג והמכאוב.
בפועַל אין לנו בחירה. אנחנו בורחים מהסבל ונמשכים אל התענוג. ובפועל המקרה היחיד שבו אנחנו נבדלים באמת מבעלי החיים, זה מקרה שבו אנחנו דוחים את התענוג. כלומר, אנחנו מוכנים להקדיש שנות לימוד כדי לסיים תואר באוניברסיטה, כדי שבסיום התואר באוניברסיטה נוכל להתפרנס היטב, בדרך כזו או אחרת. או להבדיל, אנחנו מוכנים לעבוד קשה הרבה מאוד שנים, כדי להתקדם בעוד עשר שנים לאיזה תפקיד שחשקנו בו וכן הלאה.
כלומר, אנחנו יכולים לא לקבל שכר מיד, אנחנו לא חייבים לקבל שכר במקום. וככל שהאדם מפותח, או נאמר, משלב מסוים שבו אדם מגיע לאיזושהי דרגת התפתחות, אז בפועל, אין לאדם בעיה לדחות את התענוג. הוא מוכן לעשות דברים שבסיכומו של עניין יובילו אותו לשכר, ופעמים רבות זה מטעה אותנו וגורם לנו לחשוב שאנחנו מוכנים לעבוד ללא שכר. בפועל אנחנו מתנהלים מתוך חשבון מסחרי של כדאיות, שבו כשכדאי לנו, אנחנו עושים.
דבר נוסף שלא לקחנו עדיין בחשבון, את הנקודה שבה האדם אומר: "בסדר, עד כה זה טוב ויפה, אבל בפועל אני עדיין בוחר בכל דבר". וכאן אנחנו באים ואומרים שגם בזה לא בוחרים.
כלומר, את הבגד שאני לובש היום מכתיבה לי החברה ללבוש. את המקצוע שבחרתי, בחרתי בהתאם לחינוך שקיבלתי. את האישה שאיתה התחתנתי או אל הבעל שאליו נישאתי, נישאתי בהתאם למוסכמות חברתיות, שהן שילוב בין מה שההורים שלי, סבתא, דודה חיה, בני הדודים ואני לא יודע מי עוד, חשב שנכון להתחתן איתו. וגם אם עשיתי הפוך ממה שהם חושבים, אני עדיין מושפע מהם. אני מתנהג בהתאם למה שהם חשבו.
כנ"ל מה שאכלתי היום בבוקר, או כל דבר שקניתי היום, קניתי בהתאם. נכון שלכאורה נראה לי שזה בהתאם לטעם שאני מאוד אוהב, אבל הטעם שאני אוהב, כבר מלובש בפרסומת שהיתה אתמול, בתדמית שבנו לעטיפה, ובעוד כמה רעיונות של כמה אנשים חכמים, שישבו במשרדי פרסום, ורוצים באיזושהי דרך למכור לי קורנפלקס או כל דבר אחר. וכך אני מתנהל באיזשהו תהליך. אני שולח את הילדים לבית ספר שנכון לשלוח, שממנו הם יוכלו להתקדם לאן שצריך להתקדם, כי הגדירו לי שלשם צריך להתקדם, וכן הלאה וכן הלאה.
ככל שמעמיקים וחופרים בדבר, רואים בעצם שבמקרה הטוב אני עבד, "עבד נרצע" של מערכת שמנהלת אותי מבוקר עד ערב. היא מחדירה בי חסרונות {דברים שחסרים לי}, רצונות, ואני בסיכומו של עניין, מרגיש צורך לדברים האלה, שמישהו החליט שאני צריך להרגיש אליהם צורך. ואז אני רץ כמו עכבר ששמו לפניו גבינה, ומשיג אותם דברים שאחרים עשו. וגם כשאני מנסה לעשות הפוך, אני בעצם מגיב חזרה לאותו דבר שהחברה קבעה, רק שעכשיו אני מנסה ללכת הפוך מהדרך. אז אני מסתפר הפוך ממה שכולם מסתפרים וכן הלאה וכן הלאה, כמו שעושה בדרך כלל ילד בגיל העשרה, או כל אחד אחר שמחליט למרוד בחברה.
חוק הסיבתיות קושר בין המצב ההתחלתי שלנו למצבינו הסופי כשהכול ידוע מראש. החוק דוחף את האדם להתפתח. מהיכן מגיע אלינו החוק, ומהו הייחוד שלו במערכת הכללית מדרגת דומם ועד דרגת המדבר.
כל דבר שנִראה לנו כביכול מקרי, או תופעה שפתאום קורית ללא שום הסבר קודם, זה רק בגלל שאנחנו לא רואים את הסיבה לתוצאה זו.
אם נסתכל על אדם, יש לו מראה מסוים, יש לו אבא, יש לו אמא, הם הולידו אותו. היו גֵנים, וההורים הורישו לו את הגֵנים האלה, כלומר ישנה סיבה. הסיבה היא ההורים שלו, התוצאה היא הוא. העובדה שאנחנו לא מכירים את ההורים שלו, לא אומרת שאין סיבה. וזה לא אומר שהדבר שגרם לו, לא באמת התקיים, לפי חוק מוגדר מאוד ומדויק מאוד, שאנחנו רואים רק חלק ממנו, חלק מאוד קטן. ואם נסתכל כך אחורה, גם ההורים האלה, וגם ההורים שלהם, וגם ההורים שלהם, סך הכל אנחנו מאוד מאוד מיוחדים, כל אחד מאיתנו הוא מאוד מיוחד, אבל הוא תוצאה של סיבות וגורמים קודמים.
כך גם לגבי כל מחשבה, כל מעשה, כל רגש, כל תופעה שקורית לנו בחיים, בתוכנו ומחוצה לנו, היא תוצאה של איזו תופעה שקדמה לה. אנחנו, בגלל יכולתנו הצרה מאוד לראות מציאות חלקית וזמנית בלבד, רואים את התופעה או איזה חלק קטן מאוד מהקודם לה. אבל אנחנו לא יכולים לראות את כל התמונה. כדי לראות את כל התמונה, אנחנו צריכים להבין שיש חוק סיבתיות. וחוק הסיבתיות הזה עובד לפי ארבעה גורמים שעליהם מדבר בעל הסולם. אלו ארבעת הגורמים המרכזיים במאמר שנקרא מאמר "החרות".
כל דבר וכל התהוות, הכוונה היא לא לכל דבר גשמי, דבר חומרי, וכן הלאה, אלא "כל התהוות" הכוונה לכל דבר שיש, מחשבה, הרגשה, משהו רוחני, השגה רוחנית, כל דבר מורכב מארבעה גורמים לפי "בעל הסולם":
א. המצע.
ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים.
ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים.
ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.
לכל דבר יש איזה גורם ראשוני שהוא "המצע", הוא המקור שממנו נובעת התוצאה. בעל הסולם מדַמה את זה לזרע. נאמר שאנחנו שמים באדמה זרע של חיטה, אז ברור במאה אחוז שמהזרע הזה של החיטה יכולה לצאת רק חיטה. לא יגדל מזה שיח של ענבים או של אבטיחים או של בננות, וגם לא עץ שמניב קוקוס. אלא מזרע של חיטה, שהוא לצורך הדוגמא, "המצע", לבטח תצא רק חיטה.
השאלה הנובעת מכאן, האם היא בכלל תנבוט? ואם כן, באיזו צורה? האם היא תהיה גדולה, יפה, או לא? אז כאן בעל הסולם עובר לגורם השני. הגורם השני הוא, "דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו". כלומר, בגנים של אותה חיטה כבר נקבע, נאמר שהיא יכולה להיות בגובה שבין חצי מטר לשישים סנטימטר, ויכולים להיות לה על כל שיבולת בין עשרה לעשרים זירעונים. אנחנו עוד לא יודעים אם יהיו עשרה או עשרים, אבל מה שיכול לצאת ממנה, כבר מתוכנת בתוכה, וזה הגורם השני.
כאשר מדובר על הגורם השלישי, זה כבר דבר מעניין מאוד, פה כבר יש קשר לגורמים חיצוניים. נאמר, שאם זרעתי את החיטה הזאת באדמה טובה, איכותית, דשנה, ונתתי לה גשם ושמש בזמן המתאים, אז כתוצאה מכך תצא חיטה יפה, עם הרבה זירעונים שמנים, עסיסיים, והתוצאה תהיה מאוד מוצלחת. אם זרעתי את החיטה הזאת במקום שהוא בלי אדמה טובה, במקום יבש שיורד בו מעט מאוד גשם, החיטה שתצא תהיה עלובה, ועם מעט זירעונים, קטנים ועלובים. כך שבכל זאת יש השפעה לא רק לגנים ולתוכנה הפנימית, אלא גם לגורמים חיצוניים המשפיעים, וזה נקרא "הגורם השלישי".
והגורם הרביעי הוא אותם "דרכי גורם ונמשך של דברים זרים" שלא קשורים לחיטה, אבל פוגשים אותה. נאמר, שפתאום מישהו החליט לנסוע לטיול ג'יפים בשדה החיטה הזה, פגש את החיטה ודרס אותה. אז ההוא, היה לו גורם לַמה הוא החליט לצאת לנסוע בג'יפ? לַמה דווקא בשדה הזה? לַמה לעבור דווקא בנתיב הזה ולדרוס? לא איכפת לו מהחיטה, אבל לחיטה מאוד איכפת ממנו. זאת אומרת שיש פה גורמים שונים שהביאו לתוצאה, עד שהתוצאה הזאת פגעה באותו גורם שעליו אנחנו מדברים.
בסך הכל, אם ניקח את כל ארבעת הגורמים, המצע, מה שמתפתח ממנו, הסביבה, והשפעת הסביבה על המצע הזה שמתפתח, אנחנו נראה שבזה אנחנו חובקים מציאות שלימה. אין שום גורם במציאות שלנו שחורג מחוץ לאותם ארבעת הגורמים. כך בעל הסולם מסביר לנו, שאין לנו שום אפשרות לברוח מהשפעת ארבעת הגורמים הללו.
ארבעה גורמים משפיעים ומעצבים את חיינו. קיים החומר הראשוני שנקרא מצע, וקיימים גורמים חיצוניים הנקראים סביבה, על האני והסביבה כמעצבים את חיינו.
"א. ה"מצע", פירושו, חומר הראשון המיוחס להתהוות הזאת כי "אין כל חדש תחת השמש". וכל התהוות אשר יקרה בעולמנו, אינה "יש מאין", זולת "יש מיש". אלא שאיזה ישות, פשטה צורתה הקודמת, ולבשה צורה אחרת, משונה מהקודמת." – בעל הסולם.
הסיבה שאני מתעכב על זה היא, רק כדי להדגיש עוד דבר קטן שהוא מאוד מעניין, ואפילו מרתק. "יש מאין", דרך אגב, "אַין" זה תמיד רצון להשפיע, "יש" זה תמיד רצון לקבל. "אין" זה ההפך של "אני", ולכן זה נקרא "יש מאין", מזה גם בא המשפט "מאין יבוא עזרי" וכן הלאה. כלומר, "מאין", מהרצון להשפיע, מהבורא, מכוח ההשפעה, "יבוא עזרי", זה המקור של זה.
אז בעל הסולם אומר לנו, שאין פה "יש מאין", יש רק "יש מיש". כל מה שכבר נברא – קיים, וכל מה שקיים כבר נברא. מה הכוונה? אין יותר בריאה. מחשבת הבריאה בראה במחשבה ובמעשה בפעם אחת את כל המציאות. מה זאת אומרת, כל המציאות? "כל המציאות", הכוונה שכל המצבים שהיו קיימים בהווה ויהיו בעתיד, כולם כבר נמצאים. הכול כולל הכול כבר קיים, "אין כל חדש תחת השמש", "ואכלתי ישן נושן". בקיצור, יש פה הרבה משפטים שמדברים על אותו דבר. אבל בסיכומו של עניין, כל הבריאה, כל אדם מהמצב הראשון שלו, מהמצב הקדום ביותר ועד המצב הסופי שלו, כבר קיים. כל המערכת כבר קיימת, כל המצבים.
נניח שיושב אדם בשם דני. דני במצבו הנוכחי המפותח עד מצבו בגמר התיקון, כבר קיים. כרגע הוא מרגיש את עצמו במָקום מסוים, וכך אנחנו גם רואים ומגלים אותו וכן הלאה. לא ניכנס יותר מדי לעומק, רק חשוב להבין, וזאת נקודה מאוד מעניינת, שכל המצבים, כל הבריאה, הכול כבר קיים, ובנו תלוי איך ובאיזו צורה אנחנו נגלה את זה.
"ואותה המהות, שפשטה צורתה הקודמת, היא מוגדרת בשם "מצע", שבו טמון הכח העתיד להתגלות, ולהקבע בגמר הצורה של אותה ההתהוות, ועל כן, ודאי הוא נחשב לבחינת הגורם העיקרי אליה." – בעל הסולם.
לעינינו אנחנו נראה את הזרע נרקב באדמה ונעלם ולא נשאר ממנו כלום, ונובטת ממנו איזו חיטה. כאילו היה זרע ועכשיו הוא איננו. אבל זה לא נכון, אלא כל מה שמתהווה לעינינו, הוא רק משום שאנחנו בעלי תפיסה מאוד מאוד זמנית על פני המהלך. ולכן בתפיסה הרוחנית אין זמנים. כי, כמו שאביהו הסביר קודם, בעצם אין שום תהליך שמתהווה, אלא תחילת המהלך, המהלך כולו וסופו הם כאחד. ולתפיסתנו, אנחנו תופסים אותם כשלבים המתהווים לנגד עינינו, ואנחנו חלק מהתהוות זו. וזהו התהליך אותו עובר המצע.
נעבור לגורם השני, אומר על כך בעל הסולם, מהו "גורם ונמשך מצד עצמו"?
"ב. הוא סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצדו עצמו, ואינו משתנה."
כאן הוא ממשיך ומסביר על הזרע ועל החיטה. לא ניכנס לקורס באגרונומיה או בביולוגיה, אלא אסור לנו לשכוח שבעל הסולם הוא מקובל, וגם כשהוא כותב לנו על זרעים ועל חיטים, הוא מדבר עלינו. ואנחנו, כשקוראים את זה, רוצים להגיע למצב שבו הוא מתאר את המציאות כל כך בפשטות, כל כך בבהירות, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הוא מסביר לנו שיש ארבעה גורמים המשפיעים עלינו: המצע, התפתחות המצע, הסביבה והתפתחות הסביבה, אנחנו יכולים לבחון את זה, יכולים לבדוק גם בחיים שלנו, גם במה שאנחנו מכירים, כן, לא, האם באמת זה כך.
לכן כשהוא עובר לגורם השלישי, הגורם המיוחד מאוד, ונראה מדוע דווקא הגורם השלישי הוא המיוחד.
"ג. הוא סדר דרכי "הגורם ונמשך", הפנימיים של המצע, שמשתנים, מסבת המגע ופגישה עם כחות הזרים שבסביבתו, שעמהם בא במגע."
כלומר, הדבר לא כל כך טוטאלי, בכל זאת יש איזו השפעה חיצונית שיכולה להשפיע על המצע. אותה חיטה, כמו שנתָנו בדוגמא קודם, יכולה בכל זאת להיות גדולה ויפה או עלובה וקטנה, וזה תלוי כבר בגורמים החיצוניים המשפיעים עליה.
אם ניקח את זה למימד של אנשים, נאמר שנולד ילד עם תכונה של אלימות. הילד הזה, אם יהיה בסביבה של פושעים, הוא יכול להיות פושע מאוד אלים. אם הוא יגדל בסביבה של שוטרים, יכול להיות שייצא ממנו שוטר מאוד טוב, כי השוטר צריך להשתמש באלימות לא פחות מהפושע, רק להשתמש בה בצורה אחרת.
לכן, אם אנו, מבחינה שיפוטית כבני אדם, נגיד שהשוטר הוא טוב והפושע הוא רע, זה בגלל שאנחנו רואים זאת כך. אבל למעשה בפוטנציאל שלהם הם מאוד דומים, ורק סביבה שונה גרמה לאותו פוטנציאל להתפתח כך שאחד יהיה פושע ואחד יהיה שוטר. אחרת הם לא היו יכולים להתמודד האחד עם השני בצורה שווה, אם לא היו להם תכונות דומות מאוד מבפנים.
"ד. הוא סדר גורם ונמשך מדברים זרים, הפועלים עליו מבחוץ. פירוש, שאין להם יחס ישר אל החטה, כמו המלחים והגשם והשמש. אלא מדברים זרים אליה, כמו השכנים הנמצאים בשכנותה, ומקרים חיצונים כמו הברד והרוח וכד'.
והנך מוצא, אשר ארבעה גורמים מתחברים בחטה בכל משך זמן גדולה. אשר כל מצב ומצב הפרטי שהחטה מקבלת במשך הזמן ההוא, נעשה מותנה מארבעתם. שהכמות והאיכות שבמצב, נקבע על ידיהם. וכמו שציירנו בחטה," וזה הדבר החשוב "כן החוק בכל מיני התהוות שבעולם. ואפילו במחשבות ומושכלות."
אנחנו בעצם מדברים על תהליך שהוא כמו תהליך גנרי, לצורך העניין, שהוא תהליך שבונה כל דבר שקיים במציאות שלנו ומשפיע עלינו. לָמה הדבר חשוב לנו? אנחנו לא לומדים את זה ברמה התיאורטית, כפי שאמרתי קודם. אנחנו רוצים להבין באיזה שלב או באיזו דרך אנחנו יכולים להשתלב בתוך כל הסיפור הזה, להשפיע עליו, להתערב בו ולהביא את עצמנו למצב שבו אנו מנהלים את חיינו. זהו הדבר המרכזי שחשוב לנו לדעת, אלו הנתונים המרכזיים שחשוב להבין אותם, על מנת שנוכל להגיע לחופש או ניהול כלשהם בחיינו.
אם נבחן את המצע, נראה שאין לנו שום אפשרות לשלוט עליו. אם ניקח את גורמי ההתפתחות של המצע, נראה שגם על זה אין לנו אפשרות להשפיע. וגם על גורמי התפתחות הסביבה אנו לא יכולים להשפיע, לא על הרוח, לא על הגשם וכן הלאה. אבל אם ניקח את הגורם השלישי, שהוא קובע איך הסביבה משפיעה עלינו, איך הסביבה משפיעה על אותו מצע שמתפתח, אולי כאן בכל זאת יש איזושהי נקודה של אור בקצה המנהרה ובכל זאת אפשר להשפיע, אם לא ישירות, אולי בעקיפין באיזושהי צורה.
בעל הסולם מדגיש במאמר בצורה מאוד מאוד חדה, שעל האדם מוטל דבר אחד מרכזי בחיים, לבחור לעצמו סביבה.
זאת אומרת שאנחנו לא כמו חיטה בדיוק, שזורעים אותה באדמה, אלא אנחנו כמו זה שזורע את החיטה וגם החיטה עצמה. זה מה שיפה כל כך בחוכמת הקבלה, שהיא לא מדברת על תאוריות, אלא מדברת באופן מעשי.
אילו הייתי חיטה, הייתי יכול להגיד: "באמת אין לי בחירה. שמו אותי פה באדמה הלא טובה ולכן אני לא גדל יפה". אבל החל מאותו הרגע בו אני יודע בודאות שיש לי אפשרות להשפיע.. לא ישירות. אני לא יודע מה יהיה הרצון הבא שלי, אני לא יודע מה תהיה המחשבה הבאה שלי וגם אין לי מושג איך התוכנה שלי הפנימית עובדת, כך שאני אהיה בעוד רגע חולה או בריא. אבל אני כן יודע שאם אני אשים את עצמי עכשיו בסביבה שמשפיעה עלי בעקיפין, מחשבות, רצונות וכן הלאה, אז כתוצאה מכך גם הפנימיות שלי תשתנה. וזאת הנקודה שעליה בעל הסולם שם את הדגש.
אם אני רוצה לעשות דיאטה לצורך העניין, אני לא יכול להיות בסביבה של אנשים שאוכלים כל הזמן ולהחליט שאני רוצה דיאטה. אולי אני אחליט ויצליח פעם אחת, אבל אחר כך אני מיד אפול, כי הסביבה משפיעה עלי. אני לא יכול לרצות לבד לרזות – גם לפעמים נדמה שיש לאנשים רצון חזק, אבל לאורך זמן רואים שזה לא מצליח – אלא אני יכול מתוך ידיעת החוק הזה של השפעת הסביבה, מלכתחילה לשים את עצמי בסביבה של אנשים שחשוב להם להיות רזים, כמו "שומרי משקל" לדוגמא, או של כאלה שכבר הצליחו לרזות כמו שאני רוצה לעשות, וזה מאוד חשוב.
כשמדובר על רצון לרוחניות, אז בכלל ההשפעה פה היא מאוד מאוד חזקה ומשמעותית, כי הרצון לרוחניות מלכתחילה לא כל כך ברור לבן אדם, הוא לא יודע מה בדיוק הוא רוצה. פתאום לא טוב לי איפה שאני, אני לא יודע מה זה, אני לא יודע לָמה זה קורה לי. אני מנסה לברוח לכל מיני כיוונים, עד שאני מגלה שיטה, שיטה שבעזרתה אני יכול איכשהו להגיע לכיוון רוחני.
אם לא אשים את עצמי בסביבה, אם אני לא אדאג לכך שיהיה לי מורה או מדריך שבאמת השיג את ההשגה הרוחנית הזאת, אם אני לא אקרא בספרים שמדברים על נושא זה, מעודדים ומשבחים את הנושא הזה, הסיכוי שהרצון הזה ישאר חשוב בעיני הוא סיכוי קלוש מאוד, עד כדי שואף לאפס, כי יש המון רצונות אחרים בחיים. וברגע שאני לא אתאמץ ואשקיע מאמץ ואשקיע את כל כוחי לכך שהרצון הזה באמת ישאר משמעותי וחשוב, ולא סתם חשוב, הכי חשוב בחיים שלי, אז זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. כי לפי אותו חוק של השפעת הסביבה, אם לא ישפיע רצון אחד, ישפיע רצון אחר.
במילים פשוטות, אם בין כה וכה שוטפים לנו את המוח מבוקר עד ערב, אז לפחות שנשטוף את המוח במשהו שאנחנו רוצים שישטפו לנו בו את המוח.
ה מאוד פשוט, אם האדם לא פותח לצורך העניין, ספר מסוים שמקנה לו כיוון מחשבה או דרך מחשבה או יכולת לחשוב על משהו הקשור למטרה שלשמה הוא נולד, אז בעצם הוא מאפשר לגל אחר,להסיט אותו ולהרחיק מאותה המטרה שלשמה הוא נולד, במקום אותו הגל שמכוון אותו לכיוון הנכון, שמקרב אותו אל מטרת הבריאה, שמאפשר לו מתוך רצון ומבחירה חופשית וחיובית להתקרב אל מטרת חייו. בפועל אותו גל שני שוטף לו את המוח לכיוון אחר, מה שמרחיק אותו ממטרת הבריאה, מרחיק אותו ממטרת חייו, מאפשר לו בעצם להיסחף במה שנקרא "זרמי החיים". ובמוקדם או במאוחר, יזמין עליו סוג של ייסורים שיצטרכו להחזיר אותו חזרה על ידי גל נוסף שיטביע אותו. באיזושהי דרך, כדי שהוא יחזור חזרה לנתיב.
כלומר, בפועל אנחנו מוגבלים ביכולת התמרון שלנו. ובתוך התמרון הזה יש איזה נתיב בו אנחנו יכולים להתקדם בנחת, בשמחה, ומתוך רצון, והכי חשוב מתוך בחירה חופשית אמיתית – תיכף נסביר איפה בדיוק היא נמצאת, כי היא קיימת – או לחלופין כשאנחנו מתנהלים בתהליך בו אנו מאפשרים ל"עדר", לסביבה הכללית לזעזע אותנו ברחבי המערכת ולהסיט אותנו מכאן לכאן, בצורה שמתאימה לה.
אם נרחיב את הנושא, כרגע אנחנו חושבים, רוצים, מרגישים וכן הלאה, זו כבר תוצאה של הבחירות הקודמות שלנו. אם בחרתי קודם להיות ליד אנשים שמעניין אותם כדורגל, אז עכשיו אני אחשוב על כדורגל. אני כבר תוצאה. אם בחרתי קודם להיות ליד אנשים שכל מה שמעניין אותם זה רק כסף וכבוד, אז אני אחשוב על כסף וכבוד. זה מה שיעניין אותי, זה מה שאני אראה.
לכן אומר לנו בעל הסולם בצורה כל כך החלטית. ברירת המחדל היא, שאנחנו נחשוב על המחשבות לטובת עצמנו מתוך האגואיזם.
אם אנחנו רוצים, שיהיה לנו רצון לרוחניות, ושרצון זה יפָעם מתוכנו, זה שהתעוררה הנקודה שבלב פעם אחת, זאת לא עדות לכך שהיא תישאר בעוד רגע. באותה מידה שהיא התעוררה, היא יכולה להיעלם כלא היתה בעוד שנייה. אם לא נעשה איזשהו מאמץ לסובב את עצמנו, לכסות את עצמנו ממש בשמיכה של אהבה, של אותו רצון להשפיע, על ידי ספרים, על ידי רב שכבר הגיע לדבר הזה והוא מנחה אותנו איך להגיע לזה, ועל ידי חברים שרוצים כמונו להגיע לאותו נושא.
ולכן אומר בעל הסולם בצורה מאוד החלטית בהמשך הפיסקה בעמוד 205, כך:
"לכן, המתאמץ בימי חייו," מתאמץ, כלומר מדובר במאמץ. "ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר -" בוחר, לא שזה קורה לו לבד. הוא בוחר בזה. "הרי הוא ראוי לשבח ולשכר…וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"…"
כלומר, זה שאני עכשיו מרגיש איזשהו רצון לרוחניות, זה בגלל שקניתי לי חבר, ואני מאוד מאוד רוצה להיות לידו, לשמוע מה הוא אומר, להיות מעורב איתו, שיהיה לי חשוב מה שחשוב לו וכן הלאה, כי אני יודע ומכיר את עצמי, שאם אני לבד, אז בעוד שנייה אני אחשוב על משהו אחר. ובגלל שיש לי חבר טוב שהוא גם חושב על אותם נושאים ורוצה כמוני להגיע לאותה מטרה, אז אנחנו ביחד – כשאני שוכח הוא מזכיר לי, כשהוא שוכח אני מזכיר לו. וככה אנחנו מתחברים האחד עם השני מתוך זה שלשנינו חשובה הנקודה הזאת שבלב, שלא תִכבה לעולם. ולהפך, לא רק שלא תכבה, אלא שתתרחב ותגדל ותתנפח עד שתהפוך לרצון רוחני אמיתי, שזה כבר נקרא "להיכנס לרוחניות".
כך בעל הסולם נותן לנו פה ממש נוסחא, נותן לנו פה את הקוד, את הסוד האמיתי הפשוט, איך להגיע לרוחניות. הוא אומר, בן אדם לבד לעולם לא יצליח. רק אם הוא יצור לעצמו סביבה שנושא זה חשוב לה, הסביבה הזו תעודד אותו, הוא והם יעודדו האחד את השני, וכך אף אחד אף פעם לא ישכח מה באמת חשוב בחיים.
"הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים" הוא מדבר קונקרטית, זה מה שאמרנו בהתחלה "בכל אחד ואחד מאתנו." כלומר, הוא מדבר ישירות אל האדם. "כי הגם שיש לכל אחד" זאת אומרת, לכל אדם "בחינת "מצע משלו", זה בסדר גמור "מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל" שימו לב, זה מאוד חשוב, "זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה," כלומר, כל אחד הוא מיוחד, בכל אחד קיים פוטנציאל מופלא שנקרא "נשמה". אבל לממש את הפוטנציאל הזה אפשר רק באמצעות החברה שהוא מקיף את עצמו בה. "…אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים" זאת אומרת, כל הפוטנציאל הטמון "במצע שלו," המצע שלנו זה כמו גרעין פוטנציאל רוחני, גֵן רוחני שקיים בתוכנו. אז כל הפוטנציאל הזה "שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם." לא יתגלו "כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח" ממצב שבו הם נמצאים ברמת הפוטנציאל, "אל הפועל," למצב שבו הם מתממשים בפועל.
וכאן אנחנו לומדים כמה דברים, אחד מהם הוא שבבחירת הסביבה – אנחנו לא עושים זאת פעם אחת. באתי לקבוצת קבלה, עכשיו אני כבר מוגן, יש לי סביבה טובה, יש מורה שמלמד אותי, בחרתי את הסביבה. לא. אנחנו חייביים לבחור את הסביבה הזאת בכל רגע ורגע מחדש, לבחון האם באמת זו הסביבה המתאימה לי, האם הערכים של הסביבה הזו נכונים, האם באמת אני רואה את החברים שלי בתור כאלה שגם להם חשובה הרוחניות, כמו שהייתי רוצה שיהיה. ואם לא, איך אני יכול לשפר את זה בעצמי, בהם.
כל הזמן לבחון את הנושא הזה של הבחירה, כי הבחירה ניתנה לנו והידע על הבחירה והמאמר הזה על הבחירה ניתַן כדי שנשתמש בו, לא כדי שנדע אותו שוב תאורטית. זה שהביאו אותנו ללימוד הקבלה, זה לא על חשבוננו. זה נעשָה מתוך איזושהי סיבה שאותה אנחנו לא מבינים. באותה מידה יכול היה לקרות שלא תתעורר בנו הנקודה שבלב, או שתתעורר ונמשיך לחפש איך לברוח ממנה. כאן הביאו אותנו למקום שבו באמת מה שנותר לנו, זה לעשות את הבחירה היחידה שיש לאדם, לבחור בכל רגע ורגע.
וכמו שהוא אומר בהמשך: "אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש." זאת אומרת, מצבי העכשווי זה כבר תוצאה. אם אני רוצה שבעוד רגע יהיה חשוב לי הנושא הזה שבשבילו אני מתאמץ כל כך ואותו אני רוצה, אני חייב עכשיו לבחור בסביבה הטובה שתגרום לכך שבעוד רגע אני אחשוב, ארצה, אשאף ליותר אפילו ממה שעכשיו. לא לאותה רמה שאני שואף אליה עכשיו, אלא ליותר מזה. וזה רק על ידי בחירת הסביבה. עוד דבר שחשוב להבין, ש"סביבה", אין הכוונה לסביבה פיזית. זה דבר מאוד מאוד חשוב, וקחו את זה בחשבון. האנשים שאדם מקיף את עצמו בהם וכן הלאה, לאו דווקא בהכרח זה אנשים שהוא גר לידם או נמצאים מסביבו או גרים בעיר שלו וכן הלאה – למרות שכאן אנחנו מדברים על זה בצורה כזו כאילו שכּן – אלא הכוונה, ממה האדם בוחר להיות מושפע. הוא יכול לגור במדינה או בעיר מסוימת, ולבחור להיות מושפע מערכים אחרים, מעקרונות אחרים, מספרים אחרים, ממדריכים אחרים, מחוכמה אחרת וכן הלאה. המקום הפיזי לא בהכרח קובע את מידת ההשפעה הנכונה על האדם. כשאני פותח את הטלוויזיה נאמר, ואני מזפזפ בין הערוצים, אני בעצם עושה בחירה של סביבה. אני יכול לבחור באיזשהו סרט מתח או סרט אלים, לישון בלילה ולחלום את אותו חלום שראיתי בסרט האלים, כי זאת הסביבה שבחרתי. אין לי מה להתפלא. בחרתי במשהו, אני חווה אחר כך את התוצאה.
אני יכול להיכנס לאינטרנט, ובאינטרנט יש אינספור רצונות, זה ממש כלי שמשקף היום את כל רצונות האדם, אבל יש רצון אחד בלבד שהוא לרוחניות. אם אני נכנס לאתר המסוים הזה שמדבר על רוחניות, שם אני שומע, אני קורא, זה כאילו שהתיישבתי ליד אנשים שחשוב להם הנושא הזה.
אנו יכולים לשבת בקצה אלסקה או בקצה אוסטרליה או בקצה גרינלנד, איפשהו במקום שאין שם בכלל אנשים, לבחור דרך האינטרנט את הסביבה שלנו, ואנחנו כבר נמצאים בה. מכל שכּן ספר – שכותב אותו מקובל, הכותב ממדרגה רוחנית, הוא מתאר בו כוחות רוחניים, הוא נותן לנו אורות מקיפים – ספר הוא סביבה. קלטת היא סביבה, אינטרנט – סביבה, טלוויזיה – סביבה. וכמובן, אם יש אפשרות, גם חברים ממש בשר ודם שאני נמצא לידם, שגם הם סביבה.
הקבלה לא עוסקת בפילוסופיה
חוכמת הקבלה לא עוסקת בפילוסופיה, אלא היא מדברת על האספקטים המעשיים של החוכמה. היא בעצם חוכמה המדברת על אספקטים מאוד מאוד מעשיים.
השכר הוא בעולם הזה
כתוב בספר הכוזרי, שכשהמלך הכוזרי בחר אמונה לעמו, פנה לנוצרי, למוסלמי ורק בסוף ליהודי. היהודי אמר לו, שהנוצרי והמוסלמי מבטיחים לו חיי נצח בגן עדן ושכר בעולם הבא, בעוד שהתורה מדברת על שכר עבור קיום חוקים רוחניים, ועונש בגין אי קיומם, וכל זאת בעולם הזה. ענה לו המלך, שמה שחשוב הוא מה האדם מקבל בחיי הנצח, ולא מה שיקבל במהלך חייו הגשמיים. ענה לו היהודי, שהמוסלמי והנוצרי מבטיחים שכר בעולם הבא, מכיוון שמי שמשקר מרחיק את מועד התגשמות הבטחותיו, כדי להסתיר את השקר. אמר ר' יהודה אשלג, כדברי הגר"א: משמעות דברי היהודי היא שאת כל העולם הבא, דהיינו הרוחניות, האדם צריך להרגיש בעולם הזה – זה השכר שתורת הקבלה מבטיחה לנו. כלומר, את כל שכרו האדם צריך לקבל דווקא בעולם הזה, בעודו נמצא בגופו.
תחושת ההנאה
תלמיד הקבלה חייב להבין עוד בתחילת דרכו, שהחוק החשוב ביותר שלא ניתן להתעלם ממנו, ממש כאחד מחוקי הטבע, הוא החוק שאסור לתת לתחושת ההנאה להכתיב את המעשים. כן עליו לקבל שבחיים הרוחניים ההכרעה לתוצאת נזק מול תועלת, נקבעת על ידי הערכים: אמת או שקר.
רוממות הבריאה
רק בשעה שהאדם מצליח להתנער מהרגשת החשיבות העצמית,
ומודע לשפלות שאיפותיו ולחולשתו הרבה,
הוא נעשה זכאי להרגיש את רוממות הבריאה.
מצבים "חשוכים"
ככל שהאדם יבין שמצבים "חשוכים" של חוסר אמונה ותקווה לא נועדו לפגוע בו, אלא לקדם אותו, ואף נשלחו לצורך זה מהכוח המאזן של הטבע עצמו, כן ילמד לקבל אותם בהבנה, ואפילו בשמחה. הוא יקבל את זה שהכוח העליון של הטבע ברא בתוכו את רגשות הצל, ולא יבהל באפלולית, בידעו שקרני אור מנצנצות בכל פינה, ממתינות שילכוד אותן במבטו, ויאחז בהן.
תמונת העולם
לעולמנו אין צורה באמת,
אנו נותנים בו צורות לפי מה שאנו רוצים להשיג בו.
ולכן צורתו היא צורת רצונותינו, תפיסתנו, נקודת מבטנו.
הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם
הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי
וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו
כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה
כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי
שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם
וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם
רבי נחמן – ברסלב
סימן
הראה לי היום סימן, ששמת לב לכל הדברים אשר יצרת.
והבא אותם באופן שלא הייתי מצפה להם,
כך שאהיה מופתע מול יכולתי לחוות את הדברים האלה.
ועשה זאת כך שלא יישאר בי ספק בכלל שזה בא ממך.
מתוך הסרט "בליפ"
עולם קטן
לְיֶלֶד קָטָן יֵש עוֹלָם קָטָן.
הוּא לא רוֹאֶה
וְלא מַשִּׂיג
וְלא מֵבִין
שֶקַּיָּים עוֹלָם הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּדוֹל.
וְגַם בָּעוֹלָם הַקָּטָן שֶלוֹ,
אוֹמְרִים לוֹ,
שֶחֵלֶק מִמֶּנּוּ שֶלוֹ,
וְהַחֵלֶק הָאַחֵר, אָסוּר לוֹ.
אֲבָל כּל פַּעַם
הַגְּבוּלוֹת הָאֵלֶה מִתְרַחֲבִים,
וְהוּא מַתְחִיל לְהָבִין,
שֶמּוּתָר לוֹ יוֹתֵר.
וגַם הָעוֹלָם שֶרָאָה קוֹדֶם,
שֶהָיָה כְּמוֹ בּוּעָה קְטָנָה,
פִּתְאוֹם מִתְרַחֵב.
וְהוּא רוֹאֶה שֶיֵּש רְחוֹב,
וּמֵעֵבֶר לָרְחוֹב יֵש עִיר,
וְיֵש כּל הָעוֹלָם
וְהוּא נִמְצָא עַל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ.
כָּךְ, בְּאוֹתָהּ דֶּרֶך,
מִתְגַּלָּה לָאָדָם
לְאַט לְאַט
חוֹכְמַת הַקַּבָּלָה.
כל אחד או כולם
כל אדם מכיל את כולם בתוכו.
כולם מכילים אותו בתוכם.
כל אחד או כולם יחד זה אותו דבר.
גדולים אנו
גדולים אנו, וגדולות הן משוגותינו ומפני כך גדולות הן צרותינו,
אך גדולות יהיו גם תנחומותינו.הרב קוק
למעני למענו
כל מה שהאגו שלי רוצה למעני, שירצה את זה לשני.
כל מה שהאגו שלי רוצה לשני, שירצה את זה למעני.
זה תיקון הנשמה
להגדיל בְּעֵינֵינוּ
להגדיל בְּעֵינֵינוּ את הדבר הטוב, להגדיל את הדבר הרע,
להבליט אותם לְפָנֵינוּ.
שלא נוכל לסגור עיניים לטמון שוב ראשנו בחול.
אהבה אמיתית
אהבה אמיתית נוצרת כאשר יש שילוב בין התגברות על הטבע שלי וויתור על משהו מעצמי – לטובת מישהו אחר.
ויתור
צריך ללמוד לוותר!
קיימים בסך הכול שני עקרונות באהבה:
הראשון, לבנות אהבה על גבי וויתורים,
והשני, שהיא יכולה להיות רק כוללת,
אז היא תיושׂם גם על כל אהבה פרטית…
היש טעם ?
שאלת תכלית הקיום וטעמו, חבויה בתת ההכרה של כל אחד מאיתנו. לעיתים, בשעה של אובדן דרך ומשבר, היא צצה בפתאומיות, מנקרת בנשמתנו, ואינה מניחה לנו, עד שהיא משליכה אותנו לתהומות הייאוש ומבהירה לנו את אפסיות קיומנו. שם אנו מתבוססים בכאב, עד להופעתו של הפתרון הקל, שבדרך כלל נקרה בדרכנו – זרם החיים השב וסוחף אותנו מבלי דעת, כתמול שלשום.
מהי משמעות יסורינו הגדולים בהרבה מתענוגותינו ?
אנו מפסידים תמיד כי אנו מרוכזים בתוצאות מעשינו – פועלים בדרך של חישוב רווח והפסד. כי האגואיזם שלנו הוא עצמיותנו. טבענו הזה מובילנו להשקיע את כל משאבינו בטובתנו העצמית, ופשר סבלנו – רצונותינו העקרים, פרי האגו.
פרידה מהאינטרס האישי המלווה כל צעד מצעדיו של האדם, מולידה מייד שחרור מעול הקיום. עם השחרור מעול הקיום, ניתן לקבל את כל מה שקורה מסביב בלי סבל וכאב. שיטת השחרור מעבדות האגואיזם, נקראת קבלה.
שטיפת מוח
שבעה מיליארד אנשים מושפעים מדברים חסרי ערך.
האנושות עוברת שטיפת מוח כל הזמן.
מדוע לא יוכל אדם להיות מושפע משטיפת מוח בנושא גדלות הכוח העליון?
על האדם לערוך ביקורת פנימית וחיצונית בכל רגע. אלה הם חייו שלו ועליו לחפש מה נכון בשבילו ומה הוא רוצה. אולי איש מכל חבריו אינו מתאים לו? אולי כולם טועים?
כל חיינו הם תוצאה של שטיפת מוח שעושים לנו. פרט לדברים הנחוצים כמו לחם, מים, בני זוג, ילדים, קורת גג, כל יתר הדברים מיותרים. האדם מקבל חיסרון אליהם על ידי החברה, ורק לשם החברה הוא מקיים אותם. כי אם לא היתה חברה, האדם לא היה חושב עליהם בכלל. אם היה לבדו, הוא היה חושב רק על אוכל, מין, ילדים, משפחה, צרכים בסיסיים של האדם. את כל יתר החסרונות החברה מספקת לאדם. אנו עובדים כל חיינו רק כדי לשמש את מה שהחברה הכניסה בנו. מכאן אפשר להשכיל עד כמה מפנים האדם דעות מבחוץ ועובד לצורך מימושן. כל אחד מאיתנו תלוי לחלוטין בחבריו, ובידיו האפשרות להחליפם באחרים. זאת בחירתו היחידה, ועליו להשתמש בה. ואם החברה לא מספקת לו את החיסרון הרצוי, עליו למצוא חברים אחרים או להתבדל מהחברה עם חברים נוספים, אולי ללכת איתם למקום מבודד, העיקר לעשות, הרי מדובר בחייו שלו.
זֶה הַכּל דִיבּוּר שֶלוֹ
אִם רַק תִשְמַע,
אִם רַק תִפְתַח אֶת הַלֵב,
אָז תַתְחִיל לְזַהוֹת,
שֶהוּא רוֹצֶה לְדַבֵּר אִיתְךָ,
שֶהוּא מְדַבֵּר אִיתְךָ.
שֶכּל מַה שֶעוֹבֵר לְךָ
בַּמוֹח וּבַלֵב,
גַם בְּךָ וְגַם מִסְבִיבְךָ,
זֶה הַכּל דִיבּוּר שֶלוֹ.
אַתָה לא שוֹמֵעַ
וְלא רוֹאֶה
וְלא מַרְגִיש כְּלוּם
חוּץ מִמֶנוּ.
אֵין שוּם דָבָר,
לא אֲנָשִים,
וְלא אַף אֶחָד,
אֶלָא רַק אִיתוֹ אַתָה מְדַבֵּר,
וְזֶה הַשָפָה שֶלוֹ.
הַבָּעַת הָעוֹלָם,
הַרְגָשַת הַמְצִיאוּת,
הַרְגָשַת הָעַצְמִי,
זֶה שְׂפַת הַבּוֹרֶא אִיתְךָ.
מאמץ
כלל רוחני גורס שככל שאדם משקיע מאמצים גדולים יותר למען השגת משהו, כך מתעצמת השתוקקותו לדבר. הרצון מתרחב בהתאם לכמות היסורים הנובעים מהעדר מושא התשוקות בהישג יד.
אם כך, השקעת מאמצים עצומים למען מטרה רוחנית מולידה תפילה אמיתית מעומק הלב, כאשר תפילה אמיתית מעומק הלב מזמנת לאדם את אשר אליו נפשו נכספת.
כדי שהבורא יקבל את תפילתו של אדם, על התפילה לצאת מעומק הלב. כל רצונותיו של האדם צריכים להיות ממוקדים בכיסופים לזכות בנכס רוחני.
רצון אמיתי הוא רצון נקי מרצונות אחרים.
מערכת הרגשות
אנו, בני האדם, הננו רק אובייקטים בעלי הרגשת קיום מסויימת, שנבראו על ידי כוח לא ידוע גדול מאיתנו. כשאדם עולה במדרגות רוחניות הוא חש עובדה זו בבהירות. כל מערכת הרגשות שלנו מורכבת במהותה מתגובות מובנות שהכוח ברא בנו, כדי שנגיב בעזרתן על פעולות שהוא מפעיל עלינו. כל מגוון רגשותינו בנוי מרגשות שהוא רוצה שנרגיש.
מוסר וקבלה
כל עוד פעולותינו בחיים מאולצות וחופש הבחירה מתממש רק על פי מידת הכניסה לעולם העליון כפי שטוענת הקבלה, הרי לא קיימות אמות-מידה מוסריות מוחלטות, והאנושות מגלה זאת לעצמה בהדרגה. למרות זאת חכמת הקבלה דורשת מכל אדם בחברה להועיל כמידת יכולתו, להיות ישר עם סביבתו, לקיים את חוקי המדינה ולמלא את חובתו האזרחית.
תועלת המקובל
כל עיסוק של האדם בעולם הזה נמדד על פי מידת התועלת שהוא מביא לאנושות. היות שכל פעולותיו של אדם מאולצות על ידי האנוכיות, אין בהם כל תועלת מלבד העובדה שהוא יגלה בסופו של דבר את חוסר יעילותן ויגיע להחלטה לתקנן. המקובל הוא אדם המביא תועלת לאנושות היות שבפעולותיו, בתיקוניו, הוא מושך אל העולם שלנו אור עליון המביא איתו ברכה ושפע.
שאיפה שלילית
האדם משווה עצמו תמיד לאחרים מרגיש חוסר ורוצה תמיד להתמלא עוד ועוד. הוא חייב לפצות את עצמו על תחושתו זאת בכל דרך אפשרית גם על חשבונם של אחרים. שאיפה זאת היא שורש כל ההיתקלויות וכל הקונפליקטים, ולכן נחשבת שאיפה שלילית.
שותף מדעת
חופש הבחירה שלנו אינו בפעולה, אלא בהסכמה לכך שהבורא ישנה אותנו.
רק לשם השגת מצב זה על האדם להתייגע במשך כל חייו בעולם שלנו.
בעולם שלנו ובעולם הרוחני – איננו מבצעים כל פעולה מלבד התיקון שבהסכמתנו עם פעולותיו של הבורא – עם המידה שבה הבורא נותן לנו את הבנת העולם העליון.
האדם הופך ממשתתף-בעל-כרחו בתהליך התפתחות הבריאה, לשותפו-מדעת של הבורא. וזהו התיקון שלנו, ההשתוות שלנו לבורא. הסכמה מלאה של אדם עם הבורא נקראת "דבקות בבורא".
הפסד או רווח
איך אפשר לקבל שכר ולהרוויח כשאתה נותן, מוותר או מפסיד ?
כשאתה אוהב הנתינה עצמה היא השכר.
כך לא יוצא שכרך בהפסדך.
הרגשה של אמת
המטרה העליונה של היקום – האיחוד והחיבור בין האדם לבורא, לא היתה ברורה לי די הצורך. הייתי שקוע בעצמי ובצורכי המיידיים.
אך דווקא ברגעים של סבל קשה מנשוא, כשהרגשתי דחוי על ידי הבורא, ידעתי הרגשה של אמת. לבי נפער ונפתח בכאבו, ודרך דפנותיו השסועות והסדוקות חלחלה טיפה מתחושת האחדות אליה ייחלתי.
רווח והפסד
כאשר אדם מחשב רווח והפסד חומריים או רגשיים לפי חשבון אגואיסטי טבעי, הוא מרגיש את עצמו בלבד.
יחס אחד ממישהו אחד
אט אט, על ידי פעולות המכוונות לגילוי הכוח העליון, יתחיל האדם להרגיש כי מאחורי כל אירועי העולם עומד כוח. הוא יתחיל לראות כיצד הכוח הזה מפעיל את האנשים כבובות על חוט ויבין מה רוצה ממנו הכוח.
דרך האנשים, דרך כל העולם הזה, דרך כל מה שיש לנו בחיים, דרך כל שעברנו בעבר ומה שאנו עוברים בהווה, נתחיל לגלות שמדובר באותו יחס אחד ממישהו אחד – מהכוח העליון הזה שפועל עלינו.
מיהו ה"אני"
אין בנו אף מחשבה, שמקורה אינו בבורא.
כך נקבע מראש במחשבת הבריאה, ואנחנו לא יכולים לשנות דבר.
אם כך, מיהו ה"אני"?
ה"אני" הוא מי שמרגיש, את מה שבא מלמעלה.
פקיחת עיניים
המציאות כולה היא מחשבה אחת בלתי משתנה, מחשבה של השפעה ונתינה. המקובלים מכנים את המחשבה הזו בשם "מחשבת הבריאה" ואומרים כי מהותה היא רצון הבורא "להיטיב לנבראיו". אם האדם אינו מתייחס בצורה דומה אל אותה מחשבה המקיפה את כל המציאות, הוא מצוי בחוסר איזון עימה. חוסר איזון זה מורגש לו כסבל. באופן טבעי בוודאי איננו חשים בכך, ואף לאחר שאנו שומעים על כך אנו מתקשים להבין זאת. אולם אילו נוכחנו לדעת שכך פועלת המציאות, היינו משנים את דרכינו.
בעייתנו העיקרית היא אפוא לפקוח עיניים ולראות שכך הוא. חכמת הקבלה עוזרת לאדם לראות, וכשרואים – ודאי שמשתנים. אם יראה אדם כי בדרך מסוימת יוכל להיטיב את מצבו, הוא יעשה זאת ואין זה משנה כיצד. אם צריך לתת הוא ייתן, ובלבד שיהיה לו טוב. עיקר הקושי אפוא הוא לפקוח עיניים ולראות את הנסתר מעינינו עתה. כל מצבי ההתפתחות של האדם נקובים מראש במחשבת הבריאה, אך קצב ההתפתחות והדרך שבה יעבור אותה תלויה בו עצמו. באפשרותו לסיים את כל הדרך הזו עכשיו ולהגיע לאיזון עם מחשבת הבריאה.
חומר ורוח
מתוך חקירת המציאות מגלים המקובלים כי המציאות מורכבת מן העולם שלנו ומן העולמות העליונים. העולם התחתון מכולם הוא עולמנו החומרי, וכל האחרים הם עולמות רוחניים. בעולמות הרוחניים לא קיים חומר חומרי, כחומר המצוי בעולם שלנו. חומר העולמות הרוחניים כולל רצונות, כוחות ומחשבות בלבד.
נדמה לנו כי ביכולתנו לשלוט בחומר בעולם שלנו, אך כשמתעלים לדרגה שמעל עולמנו מבינים מיד כי החומר הוא תוצאה בלבד. החומר מופעל ולכן בעולמנו איננו מסוגלים לשלוט עליו. אם ברצוננו לשנות דבר-מה, עלינו לעלות לדרגה שמעלינו, אל המקום שבו נוצרו הכנות אלה בעבורנו בטרם נשתלו בתוכנו. רק כשנימצא בדרגה זו, נקבל הבנה ויכולת לשנות דבר-מה. החיים מוכיחים לנו חזור והוכח כי איננו שולטים בדבר.
רק כאשר נעלה אל דרגת הכוחות המפעילים את העולם נוכל להגיע לאיזון הנכסף.
מצב האיזון
המציאות כולה נחלקת לשני חלקים: האדם, ומה שמחוץ לו. יש הגורסים כי מוטב לאדם לחקור את עצמו ולשנות את עצמו. בדרך זו יוכל הוא להירגע, ולראות את העולם כטוב יותר. מנגד, יש הסוברים כי עדיף לאדם להישאר כפי שהוא, למצות עד תום את אשר מזמן לו העולם ולהתאים אותו אליו. אך בין כך ובין כך, אין לומר שאנו מסתדרים עם החיים.
המצב הטוב ביותר שבו האדם אכן מסתדר עם העולם הוא מצב האיזון. אילו היו הכול מבינים אותי ורוצים בדיוק במה שאני רוצה, הרי שהיה זה מצב האיזון. אין מצב מושלם יותר מתחושה של איזון עם העולם, והיא דומה לתחושת העובר ברחם אמו: הכול קיים רק כדי לטפל בו. אין צורך בהתנגדות כלשהי או בבנייה של חומות הגנה למיניהן. למצב זה נמשכים כל הגופים הקיימים במציאות.
חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מסבירים כי הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר – דומם, צומח, חי או מדבר – היא הימשכותו לאיזון עם סביבתו. כדי להגיע לאיזון עם העולם הסובב על האדם לדעת מי הוא, מה טיבו של העולם הסובב וכיצד ניתן להגיע להשתוות הצורה עימו. אז גם יֵדע האדם כיצד להגיע למצב שבו הכול ידעו וירצו את אשר רוצה הוא, שהכול יחשבו כמוהו ושלאיש לא יהיה דבר נגדו. הכול יתנהל באהבה ובשלווה. למעשה, לשם כך מיועדת חכמת הקבלה. היא מלמדת את האדם כיצד להגיע לשלווה, למצב שבו יתקיימו בשלום הוא והעולם הסובב אותו.
מדע פוגש קבלה
בדרגות קיום בסיסיות האדם חש כי הוא יכול לעשות במציאות ככל העולה על רוחו. בדרגות הפנימיות יותר הוא מרגיש שהמציאות עושה בו כרצונה. בדרגות פנימיות עוד יותר הוא מתחיל להבין כי הוא בעצמו בונה את המציאות, כלומר המציאות היא כהעתקה ממנו. על כך מדברים החוקרים המודרניים. הם טוענים כי יש גבול כלשהו שלאחריו תפיסתנו כבר אינה משגת, וכאן למעשה נקודת המפגש בין המדע לבין חכמת הקבלה.
הרְשִׁימוֹת
הקבלה מכנה את ההכנות הפנימיות הקיימות באדם והמנתבות את מהלך חייו בשם "רְשִׁימוֹת". כל מצב העובר על האדם במהלך חייו נועד ללמדו משהו שיקדם אותו לעבר השגת המטרה הסופית. אם יגלה האדם את הכוחות הפועלים עליו ואת המבנה הפנימי שלו עצמו, יוכל להתכונן מראש לכל המצבים שיבואו. אם יֵדע האדם כיצד להימצא באיזון עם החוק הכללי של המציאות, תיראה לו המציאות הפוכה לחלוטין מכפי שהיא נראית לו עתה.
פרנסה
כל מקצוע הוא טוב, אם הוא מאפשר לחשוב על מטרת הבריאה. העבודה הטובה ביותר היא זו שמעסיקה רק את הידיים, מפרנסת, ומותירה את הראש נקי לעסוק בהתקדמות הרוחנית שלנו. מכאן כבר נבין באיזה מקצוע רצוי לבחור. המקובלים יעצו לתלמידיהם לבחור רק בעבודה שלא דורשת את כל כולך.
סיפוק האגואיזם
סיפוק האגואיזם בכסף כבוד ושליטה גורם רק להגברתו. חכמת הקבלה, בניגוד לכך, מפתחת אותו מבחינה איכותית, לא לרוחב, אלא למעלה, אל העולם העליון אל התענוג האינסופי.
כאב
כאב הוא תגובה של הגוף לכל מיני שיבושים גופניים. כאב מזהיר מפני סכנה, כאב מאלץ להיות בתנועה, להתקרב ולהתרחק, להיות מודע לסיבת הכאב, להגיע למסקנות ולעבור למצבים חדשים.
כאב הוא הכוח היחיד שמשפיע על האגו שלנו.
כאב מזה שרע לי, מזה שרע לאחרים ומזה שטוב לאחרים.
כאב "דוחף" מאחור ומאלץ להתפתח.
כאב שנובע מהרגשת הריקנות מושך קדימה, למילוי.כל ההרגשות נובעות מהתנגשות, ממגע, מלחץ, מכאב.
את התענוג ניתן להרגיש רק לאחר הרגשה מוקדמת של כאב, מסבל או מציפייה.
מתגברים על הכאב רק כשמתעלים מעל האגו. פתאום מבינים שאפשר להתקיים לא בחוסר, אלא במילוי שלם, מלא, שאינו מבוסס על כאב; מילוי היוצא משלמות, מילוי שאינו נובע מצורך, אלא מאהבה.
לבטל את הקושי
אדם מקבל כל מיני קשיים בחיים כמו מחסור, מחלה, אובדן, כדי שיתפתח ויבנה בתוכו קשר עם העולם הרוחני. אם מקובל מבטל את הקושי שניתן לפני אדם, הוא מקלקל את ההתפתחות שלו להכרת העולם העליון.
אין זה נכון להיטיב עם האדם לפני שהוא מבין מה טוב בשבילו, כשם שלא ניתן לילד קטן כל מה שהוא מבקש, בלי לחייב אותו בשום דבר, כי אז פשוט נהרוס אותו. כך הדבר גם אתנו, מה שנראה לנו עכשיו טוב אין זה טוב מוחלט, אלא אנחנו חושבים שזה טוב מאחר שאנחנו מוגבלים בראיה שלנו.
לחפש את הסיבה
אם האדם היה יכול להביט בעין רוחנית, הוא היה רואה שבמקום בו מורגש סבל, בכוונות האלו, חסר הבורא, ולכן הוא מרגיש יסורים. אם ימלא את המקום הזה בנוכחות הבורא, הוא יתחיל להרגיש הנאה במקום סבל. דווקא במצבים של סבל ויסורים, שמשפילים את האדם ומותירים אותו חסר אונים, דווקא בהם האדם יחוש את התענוגות הגדולים ביותר, לאחר שהבורא יתגלה. אחרי שהאדם סובל, אפילו קצת, הוא כבר יכול להגדיל את הסבל בעיני עצמו, ועל ידי כך להימנע מיסורים גדולים יותר בעתיד. בינתיים, המשימה שלנו מסתכמת בהכרח לראות כל מקרה שלילי קטן כאירוע גדול. עלינו להגדיל את המשמעות שלו בעינינו, וכאשר הוא יהפוך לגדול ולבלתי נסבל, נתחיל מיד לחפש את הסיבה לדבר. בעל כורחנו נתחיל לחפש את הסיבה.
תחושת הסבל
כל תחושת סבל באדם, מקטנה ועד גדולה, היא תחושת היעדר של האור, תחושת היעדר הבורא בתוך הנקודה שבלב, בתוך הנשמה.
אדם אינו יכול לבקש קשר עם הבורא לפני שמרגיש את התלות שלו בו, את החשיבות של הקשר הזה עבורו. לצורך כך, הבורא שולח לו את היסורים.
משבר
האדם חושב שלפני הכל, הוא צריך לשנות את העולם. סופו שיגיע למשבר. המשבר הוא ההבנה שלו, שלא את העולם הוא צריך לשנות, אלא רק את עצמו.
חוסר נוחות
תמיד מברך על הטוב ועל הרע אף יותר.
כי כשנוח לי אז אני נשאר באותו מצב, אך כשאני מרגיש חוסר נוחות, אני פועל לקדם את עצמי למצב טוב יותר.
הסבל הוא שמחייב את הלידה.
© Oяiginal Kabbalah
הונאה עצמית או נתינה אמיתית וטהורה
אדם המתחיל לנסות ולחשוב מחשבות של נתינה, בעקבותיהן הוא מתכנן לפעול פעולות למען הזולת, מגלה כי גופו ושכלו מתנגדים למחשבות הללו, ומנסים בכל דרך אפשרית להניאו ולהסיתו מהדרך הזו. מייד מופיעות בו מאות מחשבות, סיבות ועניינים שלא ניתן לדחותם, מכיוון שאלטרואיזם, כלומר כל מה שלא קשור לתועלת גופו, איננו טבעי עבורו, ושכלו שאיננו מסוגל לסבול רצונות כאלה, מייד מנסה למגר אותם.
לכן המחשבות המכוונות לוויתור על אגואיזם נראות בעינינו קשות מאוד. במידה שלא קשה לנו לחשוב מחשבות אלה, סימן שהן עדיין לא מנותקות לחלוטין ממידה כלשהי של תועלת לגוף. במצב ביניים שכזה האגואיזם עשוי להוליך אותנו שולל, ולגרום לנו לדמות שמחשבותינו ומעשינו אלטרואיסטיים.
השיטה הבדוקה ביותר לוודא את מידת האלטרואיזם בכוונותינו, היא לשאול את עצמנו אם השכל והלב מסכימים לכוונה. במידה שהשכל והלב אינם מתנגדים, הרי שעובדה זו מעידה כאלף עדים, שכוונותינו האלטרואיסטיות לכאורה, אינן נקיות מרבב של אגואיזם. במילים אחרות, הונאה עצמית לפנינו, ולא נתינה אמיתית וטהורה.
רצונותיי מול רצונותיו
האדם נמצא במצב קבוע של מלחמה למען מילוי רצונותיו. מלחמה נוספת מנהל האדם כנגד עצמו. במלחמתו נגד עצמו הוא נאבק לתת את כל שטח לבו לבורא, ולמלאו באויב טבעו – אהבת החינם. תשוקתו היא שהבורא יתפוס את כל המרחב, לא רק מרצונו של הבורא, אלא גם מרצונו הוא. תשוקתו היא, שהבורא ימלוך עליו לפי בקשתו וישגיח בגלוי.
במאבק זה, תחילה על האדם להפסיק להזדהות עם גופו. עליו להתייחס לגופו, לשכלו, למחשבותיו ולהרגשותיו כמתבונן בהם מהחוץ, ולהבין שהם נשלחים אליו מהבורא. מחשבותיו אלה נשלחות אליו כדי שיזדקק לעזרתו של הבורא, יבקש ממנו לנצחם, ויעזור לו לחזק את אמונתו בגדולתו, השגחתו ויחודו ככל יכול.
לדוגמה, גם כשהאדם חדור אמונה בבורא מנהיג הכל – "קו ימין", הוא עשוי להתקשות להיפטר ממחשבות טורדות ומפריעות של "עשו לי, עוללו לי" – "קו שמאל". ואף שמצד אחד הוא בטוח שכל ההשפעות באות מאותו מקור – מהבורא – "קו ימין", אין הוא מסוגל להעלים את המחשבה, שמלבד הבורא יש עוד מישהו המשפיע עליו, או שלא רק בבורא תלויה התוצאה – "קו שמאל".
התנגשויות פנימיות אלה בין רגשות הפוכים, מתרחשות במצבים שונים בהתאם לקשרים החברתיים של האדם. זה קורה עד לשלב בו הבורא עוזר לאדם לרכוש "קו אמצעי". המאבק ניטש למען הרגשת יחודו של הבורא, כאשר המחשבות המפריעות נשלחות בכוונה, כדי שהאדם ילחם בהן עד לניצחון, אליו יגיע בעזרת הבורא; הניצחון שיחזק את הרגשת השגחתו, כלומר יעמיק את האמונה. האדם נאבק באופן טבעי למען מילוי צרכי האגואיזם שלו, הכוללים לדוגמה את הנאותיו, את הגדלת רכושו וכו'. המלחמה כנגד טבעו האגואיסטי, המלחמה הבלתי טבעית, מכוונת כלפי "אויב", כמקובל במלחמות. אך שלא כמקובל במלחמות, המטרה כאן היא לאפשר ל"אויב", לבורא, לנצח ולהשתלט על כל שטח השכל. המלחמה כנגד הטבע שמה לה למטרה, שהבורא יכבוש את כל העולם, כולל את עולמו הפרטי של האדם היחיד, במטרה להכניס את תכונותיו בכולם במידה שירצו.
המצב בו רצונותיו ותכונותיו של הבורא ממלאות את כל מחשבותיו ורצונותיו של האדם נקרא מצב אלטרואיסטי, מצב של "נתינה". כלומר, מצב של "משפיע על מנת להשפיע", או מצב מסירת ה"נפש הבהמית" לבורא. הדבר קורה תחת השפעת "אור חסדים" המתקבל מהבורא, ומעניק כוחות להתנגד למחשבות המפריעות של הגוף.
מצב זה לא חייב להיות מצב של קבע. אדם יכול להתגבר על מחשבות מפריעות, ולאחר מכן תגיע התקפת מחשבות נוספת, ושוב הוא יובס תחת השפעתן. שוב הוא יאבק בהן תוך הרגשת צורך בעזרת הבורא, שוב הוא יקבל אור וינצחן, וגם את השליטה על המחשבות האלה ייתן לבורא.
המצב בו אדם חווה תענוגות למען הבורא, כלומר לא רק מכניע את עצמו בפני ה"אויב", הבורא, אלא אף עובר לצדו של "האויב" הזה, מצב זה נקרא "קבלה למען הבורא" – "קבלה על מנת להשפיע". הבחירה הטבעית של האדם, באופן הכרתי ובאופן תת הכרתי, תמיד תהיה בדרך בה יפיק את התענוגות הגדולים ביותר. כלומר, העדפתו הברורה של האדם נתונה לתענוג הגדול ביותר שניתן להפיק. בפעולות שכאלה, אין חופש בחירה או חופש רצון.
אבל, אדם שמבסס את החלטותיו על אמות מידה של אמת, ולא על אמות מידה של תענוג, זוכה בזכות בחירה וחופש החלטה. זאת, מכיוון שהוא מסכים ללכת בדרך האמת, על אף שהיא מלאה ביסורים. עם זאת, רצונו הטבעי של הגוף הוא לברוח מיסורים ולחפש תענוגות בכל דרך. הרצון הזה לא מאפשר בקלות לנהוג לפי קריטריון של "אמת".
מי שעושה מעשה כי הוא מאמין בשכר ועונש, אינו רואה את הרגשת גדולת הבורא כמטרה, מכיוון שלנגד עיניו מטרה אחרת. הוא מצפה לקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא איננו זקוק לבורא, ולכן אין לו כלל קשר עמו. אם הבורא לא היה קיים כלל, והתענוג היה מגיע ממקור אחר, היה אותו אדם ממהר לקיים את רצונו של המקור האחר.
מי שרוצה לקיים את רצונות הבורא, חייב לבטל את רצונותיו הוא מפני רצונות הבורא. עליו לדאוג בקביעות להרגשת גדולת הבורא, המעניקה כוחות לבחור ולקיים את רצון הבורא, במקום את הרצון הפרטי – רצון האגואיזם. ככל שהאדם מאמין יותר בגדולתו של הבורא ובכוחו, כך הוא יכול לקיים את רצונותיו יותר בקלות. לכן, על האדם לרכז את כל מאמציו בהעמקת הרגשת גדולת הבורא.
יש מאַיִן
ההסתרה השורה על האדם
הכוח העליון בבריאה נקרא "בורא". מכיוון שעל האדם לבוא אליו ולהכיר אותו, כמו שכתוב "בוא וראה". הבורא רוצה שהאדם יכיר אותו. כתוצאה מכך הוא ברא נברא, כדי שכנברא הוא יכיר אותו במלואו.
לכן האדם לא צריך כך סתם לקבל מהבורא תענוג, כמו קטן מהגדול. אלא לקבל תענוג מהבורא זה אמצעי כדי שלאדם יהיה קשר עם הבורא מתוך שהוא מקבל משהו מהבורא. כך הוא ילמד מי הוא ולאט לאט יהיה כמוהו. זה באמת מה שהבורא רוצה לעשות לנברא.
לכן עלינו לדעת כיצד לעבוד עם הרצון. כי הרצון הוא הדבר היחידי שהבורא בראכדי שנכיר את הבורא, נלמד ממנו ונהיה כמוהו. בדומה לילד הלומד מהגדולים בעת שמסתכל עליהם, כך אנו לומדים כיצד להיות כמו הבורא.
אך בעולם שלנו אנו לא מרגישים את הבורא. האדם נמצא בסְפֵירָה סגורה בתוך עצמה ואינו יכול לצאת ממנה ולהרגיש משהו מחוץ לה. כי האדם נמצא ברצון המושך רק לעצמו. ולכן הוא נתקע בתוך הסְפֵירָה. כל הכוחות שלו פונים פנימה, מכוּוָנים למרכז הסְפֵירָה שלו, לאגו המקסימאלי. ואילו בסְפֵירָה החיצונה, היכן שמצויים העולמות העליונים והבורא, המצב הפוך. שם הכול הוא נתינה, הכול אהבה.
האדם לא מרגיש ולא יכול להרגיש זאת. כי הוא חושב ומרגיש אחרת, הפוך מן העולמות העליונים. אין לו שום אפשרות "להציץ" דרך איזשהו חור בסְפֵירָה שלו ולראות מה קורה בעולמות העליונים. מה שהמקובלים אומרים לו הוא גם לא מבין. כמו שאי אפשר להסביר לתינוק מה זה להיות גדול.
לכן לדברי המקובלים האדם בעולם שלנו נמצא במצב מיוחד. מצב שהבורא הכין לו במיוחד. אם האדם משתמש בכל ההכנות האלו כמו במשחק, בכל מה שיש בעולם שלנו, בעצמו ובסביבה שמחוץ לו, שכן לכל אחד יש "אני" ו"העולם", אם הוא משתמש נכון ב"אני" וב"העולם", אז לבטח יש לו הכול כדי להגיע ולראות את הסְפֵירָה החיצונה, העליונה. הוא ילמד ממה שיש שם כמו ילד הלומד מהגדול, מהבורא, ישתדל, ויוכל להיות כמוהו. בתוך האדם יש הכול, רק צריכים לדעת כיצד להשתמש בזה. על כך מדבר בעל הסולם ב"מאמר החרות", בנושא "הבחירה החופשית".
הרצון ליהנות
בחוכמת הקבלה אנו רואים ולומדים, שהאדם בנוי מרצון לקבל בלבד. קודם היה אור ובתוך האור התחיל "רצון" כנקודה. האור הוא שמפתח את הרצון, את כל מה שיש בתוך הרצון כשהרצון מתפתח לבחינות א', ב', ג', ד', את כל מה שקורה בהתפתחות הרצון. האור גורם להתפתחות נקודה שהיא "יש מאין" – נקודה מכלום, מאפס, שהבורא ברא אותה (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט 1
מלבד הנקודה הזאת, הנקראת "יש מאַיִן", שנעשתה מכלום, ממה שלא היה קודם, חוץ מהמעשה הזה, שום דבר לא נקרא "מעשה הבריאה". כי הנקודה הזו היא היציאה ממה שלא היה. רק את זה הבורא, הכוח העליון, יכול לעשות. כל יתר הדברים שקיימים בנקודה זו, באים מתוך האור. האור הוא שמפַתח את הנקודה הזאת עוד ועוד. הוא מוסר לנקודה זו את התכונות שלו ואת השפעותיו. לכן, כל מה שיש ברצון לקבל, שרוצה לקבל משהו מהאור, נמשך לקראת האור ורוצה את האור. כך נתן האור לרצון לקבל את הגירוי הזה, את הרצון שלו. יש בזה דברים עדינים.
כדי להמחיש זאת, אנו משתמשים בדוגמהות מהעולם שלנו, דוגמהות טבעיות כמו ילדים וגדולים. ניקח לדוגמה ילד במשפחה. אם נותנים לו פעם אחר פעם מאכלים מיוחדים שמכינים במשפחה, אז בונים בו רצון דווקא למאכלים אלה. אם אותו ילד היה גדל במשפחה אחרת ומקבל טעמים אחרים, הוא היה מתרגל אליהם ואוהב אותם. זאת אומרת, התענוג הוא שבונה את הרצון.
לכן אין לזלזל ברצונות. עצם זה שכולם נמשכים לתענוגים, יש בזה הבנה של התענוג. בתוך הרצון יש כבר דבר גדול, יש רכוש. בדומה לאדם שיודע ממה הוא רוצה להנות. כלומר הבורא עשה לאדם הכנות. הוא הכין אותו עד העולם שלנו, דרך כל תהליך ההתפתחות שתיארנו, עד העולם שלנו. ומה שיש לאדם בעולם שלנו נקרא "רשימו" (רו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, הבנה איזה תענוג נמצא בתוך האור.
שרטוט 2
אמנם שהרשימו נקרא "נקודה" והוא קטן מאוד, אבל בנקודה זו יש את כל האינפורמציה על כל מה שהאדם צריך. הוא רק זקוק לכוח כדי לממש את זה, כמו שכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא רוצה. למשל מישהו רוצה מנת אוכל מיוחדת עם בשר, אורז וגם ירקות. הוא יודע כמה הוא רוצה ומה יהיה שם, עד לפרט האחרון. הוא יודע ממה הוא רוצה להנות.
העובדה שיש לאדם רצון כזה, היא דבר גדול. לכן חוכמת הקבלה אומרת לא לזלזל ברצון. אנו רק רוצים לדעת איך להשתמש בו נכון, כדי להידמות לבורא, להיות כמוהו. אבל בתוך הרצון, יש לנו את כל האור. חוץ מהנקודה שהבורא ברא יש מאין, כל היתר נברא על ידי האור, נעשה מהאור, בתוך הרצון.
כאשר הרצון נעשה גדול, אגואיסטי, הוא נקרא "קליפה", "סטרא אחרא". רצון מאוד אכזרי, שהורג, ועושה את כל הדברים הרעים שבעולם. המקור לכך שהאדם רוצה אלף ואחד דברים, לשלוט באחרים אפילו לרצונות הגרועים ביותר הנקראים "קליפה", הוא אותו האור שנמצא בתוך הרצון. אלא שהוא נמצא בצורתו השלילית, האגואיסטית. אם האדם יהפוך את אותן תכונות האור שנמצאות בתוך הרצון, אז הרצונות בתוכו יהיו מתוקנים בצורה מדויקת.
בסופו של דבר תהיה לאדם אותה נקודה. כלומר, עליו להבין שהנקודה היא ה"אני" וכל תכונות האור, חיוביות או שליליות, כולן באות מהאור. לכן אותה נקודה שמתעוררת בו, היא מספיקה. את כל יתר העבודה הוא צריך לעשות עם הרצונות שלו. על ידי החוכמה כיצד לעבוד עם הרצונות הוא יכול להגיע לאין סוף, לנצחיות, לשלמות. להיות ככוח העליון מעל העולם הזה, ממש לחיות כנשמה. אך חייבת להיות בו החוכמה איך לעבוד עם הרצונות.
על האופן שבו האדם צריך לעבוד כותב בעל הסולם ב"מאמר החרות". בעל הסולם אומר, כי האדם נמצא בעולם שלנו במצב שבו הוא רק רוצה להנות, כל טיבעו הוא רק לרצות להנות. רוצה האדם או לא, התענוג או חוסר התענוג מנהלים אותו. אם הוא רואה במקום כלשהו קצת יותר תענוג מאשר במקום השני, הוא נמשך אליו. מחשבותיו מסתובבות, רצונותיו, העיניים, האוזניים, תמיד הוא מחפש ומאתר בדומה לחיישן, איפה יש יותר תענוג. אין לו ברירה, כך הוא בנוי.
אדם מפותח מחפש תענוגים יותר עדינים. אדם גס ופחות מפותח או ילד, מחפשים תענוגים יותר פשוטים. אבל תמיד, מתוך הטבע שלו, האדם רץ רק אחרי תענוגים. ואם אנו נמצאים במצב תמידי של ריצה אחרי תענוגים, אנחנו כביכול עבדים. זה נקרא "עבדות", כדברי הכתוב "עבדים היינו במצרַים".
כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו שמנהל אותנו ולא נותן לנו חופש ממנו. אין לנו יכולת לצפות עליו מבחוץ ולראות כמה אגואיסטים אנחנו. אלא שאיש לא מבין זאת. כאשר אנו מתבוננים באנשים, אם הייתה לנו אפשרות לבדוק את המחשבות, את הרצונות, את החשבונות שלהם ומה שנמצא לפניהם, איך הם תופסים את העולם, כל אחד לפי הרגליו, לפי טיבעו ולפי החינוך שלו, אז היינו רואים שכל אחד מהם, כל הזמן מחפש היכן וכיצד יותר להנות.
יכול להיות שברגע מסוים ללכת לישון זהו תענוג גדול וברגע אחר התענוג יהיה לרוץ ולחפש משהו, אבל הגוף, המוח והלב כל הזמן נמשכים רק לתענוג המקסימאלי אותו אנו מציירים לעצמנו, מכל מה שאנו רואים סביבנו וכך אנו עושים חשבון בין כל האפשרויות: מה כדאי ומה לא. יתכן שקיים תענוג גדול, אבל להשיג אותו זה בלתי אפשרי. כמו שכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך", כי יודע שבת מלך היא דבר אליו הוא לא יכול להגיע. לכן הוא מוחק זאת מעצמו ולא מצטער על כך. כי אין לו בשביל מה להצטער.
האגו של האדם בונה בו את מעגל האפשרויות, שהוא יודע שכדאי לו להתאמץ ולהשיג ושיותר ממנו לא כדאי לו להתאמץ, כי המאמץ והיגיעה יהיו יותר גדולים מהתענוג שישיג. יש מקרים שבהם השגת התענוג כלל אינה אפשרית. ככל שהוא ישקיע יגיעה, הוא לא יגיע לתענוג.
נמצא כי האדם אינו בעל בחירה חופשית ואינו חופשי. כל אדם הוא אֶלֶמֶנט קטן, שמחפש איפה יש יותר תענוג. בדומה לכלב הרץ ברחוב, מרחרח באפו ומחפש, כך האדם בחייו, כך הוא בנויי. אין לו בזה שום בחירה. כולנו מתוכנתים מראש בצורה כזאת. ואם כך, אנחנו לא חופשיים.
לפיכך, אם אין לאדם חופש בחירה, אז כל מה שהוא עושה, דברים טובים או דברים רעים, אין להם שום שכר ועונש. אי אפשר להעניש מישהו שיש לו רצון חזק להרוג והוא הורג או לחליפין להעניק פרס נובל למישהו אחר. לאותו אדם היה דחף חזק מהטבע להגיע לכך, הוא רצה מאוד ומימש זאת. פשוט באין ברירה, כי היה לו דחף מבפנים. אם כך מדוע נותנים לו פרס כאשר סך הכול הוא ביצע את רצון האגו שלו?
יוצא שבחייו הרגילים, הארציים, החיים על פני כדור הארץ, האדם אינו חופשי כלל. הוא תמיד בורח מייסורים לתענוגים. כל אחד עושה חשבונות מה יותר כדאי. לפי התכונות איתן נולד, לפי החינוך, לפי האפשרויות שבסביבתו, לפי הבריאות, לפי הכוח שיש בו, לפי השכל, לפי מידת הבנתו שתענוגים אלה יותר כדאיים לו מתענוגים אחרים, וכן הלאה. אבל בסך הכול, כולנו עבדים. זה נקרא שאנחנו נמצאים בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל שלנו. זה לא רע ולא טוב, זהו הטבע. עלינו להבין זאת ולהסכים עם כך. עלינו לבדוק זאת, על מנת שלא לקבל את הדברים כמשהו בטוח וברור.
ומה דורשים מאיתנו בחברה שלנו, מה דורשות מאיתנו הדתות? "אם תהיה טוב, תגיע לעולם הבא. אל תזיק לאחרים, כי יהיה לך או בית סוהר בעולם הזה, או גיהינום בעולם הבא". האם אפשר לפנות כך לאדם? אנו רואים שכל הטפות המוסר האלה או ההפך, כאשר החברה מכבדת את האדם שעושה מעשים טובים, הכול נכנס בגדר של השפעת החברה על האדם. כדי שיעשה חשבונות עם האגו שלו, מה כדאי לו יותר ומה כדאי לו פחות. אבל הכול נכנס לחשבון שלו ולפי זה הוא עובד. כמכונה מתוכננת ולא חופשית.
כדי להיות חופשי מהרצון ולעבוד איתו, האדם צריך להיות מחוץ לרצון. כאשר הוא יוצא מהאגו שלו ומרגיש את עצמו לגמרי מחוץ לאגו, אז הוא מתחיל לעבוד איתו כמו שהוא רוצה. לכן אנו לומדים שהעבודה של האדם היא קודם כל "הכרת הרע", לאחר מכן האדם עושה "צמצום", שזה נקרא לצאת מהאגו ולא להשתמש בו. אחר כך הוא לומד מהבורא ועושה משהו שנקרא "מעשה טוב".
הכרת הרע, נקרא "סור מרע". כי מהרגע שהאדם מכיר את הרע, הוא עוזב את הרע. אם הוא יודע שמשהו מזיק לו, הוא מתרחק ממנו ולא יכול לסבול אותו. מספיק לו רק לראות עד כמה האגו עושה לו רע וכבר הוא יתרחק ממנו ומספיק לו לראות עד כמה שההשפעה עושה לו טוב, וכבר הוא בוחר בה. הבעיה רק לראות שזה רע וזה טוב. "עושה טוב" מביא את האדם בסופו של דבר, להידמות לבורא.
בעל הסולם מסביר כיצד לעשות זאת. לדבריו, האדם נמצא בין התענוגים לייסורים כל הזמן. סך הכל הוא מרגיש, או שיש לו תענוג, או שאין לו תענוג. כך הוא בנוי על ידי האור. ואם הוא כך בנוי על ידי האור, אז אין לו ברירה. יוצא שקודם כל, עליו לבדוק איזה גורמים נמצאים בו ובסביבה.
אני והסביבה
החיים של האדם מתחלקים לשניים: "אני" ו"העולם". "אני" זה הלב, המוח והגוף של האדם עם כל מה שיש לו – החינוך, התרבות, התכונות שאיתן נולד וקיבל בתורשה וכן הלאה. "העולם" מתחלק לחלקים קטנים יותר: משפחה או עיר, מדינה או עָם, כל היקום או הקוסמוס. אבל בסך הכול קיימים רק "אני" וה"סביבה", שניהם בלבד. לכן עלינו ללמוד מי "אני" בעצמי ואיך ה"אני" מתפתח. כלומר, ללמוד על ה"אני" בהווה ועל החוקים שבהם ה"אני" מתפתח.
ה"אני", זה כל מה שיש בנו – התכונות שלנו, סכום הדברים שקבלנו מההורים, מהחינוך, מהתרבות, מכל מה שקיים. כל אלה מתפתחים בדינאמיקה ונקראים "אני". ה"סביבה" זו הסביבה עצמה ודרכי התפתחות הסביבה, הדינאמיקה שלה. יש שני גורמים, ה"אני" וה"סביבה" ויש את התהליך שבו הם מתפתחים יחד. האדם מחולק לאני ולהתפתחות שלו. האדם עצמו לא יודע כיצד הוא מתפתח, יש בתוכו מנוע כלשהו שמפַתח אותו וישנה הסביבה, שגם היא מתפתחת בדרך כלשהי.
אנו רואים שהחברה האנושית מתפתחת, אבל לא ידוע לנו לפי איזה חוקים. תמיד ההתפתחות היא פתאומית ובצורה של מהפיכה. לדוגמה בתקופת ימי הביניים, פתאום הגיע הרנסאנס. דוגמה נוספת היא המצאת מכונת הקיטור שהביאה למהפכה הטכנולוגית ולמהפכה בכל העולם. כך קרה גם עם החשמל ועם המנועים. מכל הכיוונים מגיעה התפתחות ואנחנו לא יודעים מאיפה. פתאום באה למישהו איזו המצאה, כביכול באופן מקרי וכך זה מתפשט ומתגלה לכולם.
ארבעת הגורמים האלו: "אני", "דרך התפתחותו", "הסביבה" ו"דרך התפתחותה", כוללים את הכול. מי הם הגורמים הפועלים על האדם? כל מה שהאדם קיבל לתוכו מהלידה ומהילדות – ידיעות, תכונות והרגלים – עליהן האדם אינו בעל הבית. בגיל ההתבגרות (15-20) הוא מרגיש ש"זה אני", אבל לא הוא קבע איך להיוולד ועם איזה תכונות, כיצד יחנכו אותו ומה יתנו לו. על כך אין לו בחירה חופשית.
לאדם עצמו אין ידיעה על דרך התפתחותו. זוהי גם תוצאה ממשהו שמשפיע עליו וגם בזה אין לו בחירה חופשית. גם על מה שיש בתוך החברה, הבנויה גם היא מההרגלים שלה, מהתרבות שלה, מהחינוך ומכל מיני מערכות, האדם לא יכול להשפיע. על סדר ההתפתחות של החברה, על האופן שבו היא מתפתחת כולה אין לו שום השפעה.
האדם משפיע רק על דבר אחד בתנאי שהוא מוצא בתוך החברה קבוצה שיש בה אופי מיוחד – שהיא רוצה להידמות לבורא, שיש בה חוקי התפתחות מיוחדים ולהידמות לבורא היא רוצה להתפתח. קבוצה זו לא יודעת ולא מבינה איך להתפתח, אבל היא מנסה לעשות זאת מהספרים, מההמצאות של אלו שכבר התפתחו, מהספרים של המקובלים, כי החברים בקבוצה רוצים שיהיו להם תכונות מיוחדות וכיווּן מיוחד. אם יש כזאת חברה ובמקום החברה האנושית של שבעת מיליארד האנשים, האדם מעמיד את עצמו בתוך הקבוצה וכלפי הקבוצה, כנמצאת כלפיו כמשהו מאוד מיוחד והוא רוצה שהם ישפיעו עליו, אז הם יכולים להביא לו משהו, שיגרום לו להתפתחות שאינה דרך ארבעת הגורמים. אלא דרך משהו חיצוני להם.
במה הקבוצה הזאת שונה מהאנושות. מדוע יש לה משהו, שיוצא מגדר ארבעת הגורמים האלו, למשהו מיוחד? היא שונה מפני שבה לומדים מספָרים שאינם מסבירים על העולם הזה, אלא על עולם יותר חיצון. הקבוצה רוצה להידמות לעולם היותר חיצון ואת זה היא משפיעה לאדם. אמנם היא נמצאת בעולם הזה ועדיין לא נמצאת בעולם החיצון, בעולם העליון, אבל בזה שהיא רוצה להידמות לעולם החיצון וכאילו נמצאת שם, היא כבר משפיעה עליו. כי האדם נמצא בהכרח תחת השפעה של עצמו ותחת השפעת החברה.
לאדם יש בחירה חופשית בדבר אחד, למצוא קבוצה שיש לה התפתחות לעולם העליון, לבורא, שהוא יתרשם מהקבוצה הזאת בתוך העולם שלו, שהקבוצה תהיה לו חשובה יותר מכל השפעות העולם הזה, שהשפעות אלו יהיו קטנות לעומת השפעת הקבוצה עליו. אם האדם עושה כך, אז לבטח שני הגורמים, הקבוצה שמשתוקקת למעלה וההתפתחות שלה, יפעלו עליו.
שני גורמים אלה לא רק פועלים על האדם, אלא גם משנים את הגורמים שלו. כי הוא רוצה לשנות אותם, אלא שאינו מסוגל. כך האדם משתמש בכל מה שיש לו. גם בתכונות שאיתן נולד וקיבל מהחינוך וגם בהתפתחות הטבעית שעבר. גם אותם הוא משנה מתוך שהוא נמצא בקבוצה. האדם יוצא לגמרי מהתנאים בהם הוא קיים בעולם הזה ונעשה לאדם חדש. גם את התכונות הראשונות – ה"אני", וגם את התכונות השניות – "החברה", הוא מחליף. רק בתנאי שהוא נמצא תחת השפעת הקבוצה, שמקבלת מהספרים כוח, הבנה והכרה מה נקרא להיות בעולם העליון.
זה דבר מלאכותי, כמו משחק, כי גם הקבוצה משחקת ואינה נמצאת בעולם העליון. יתכן שיש בה אנשים שנמצאים בהרגשתם כבר מעל המחסום כמקובלים, אולם אין בכך חשיבות. חשוב שהקבוצה משתוקקת לזה. מספיק שהם משתוקקים והם פועלים עליו ברצון שלהם. הרצון שלהם משנה בו הכול. בקבוצה האדם משנה את הרצון, את התכונות, את הכוונות ואת המטרות שלו ובכך הוא משנה גם את ההתפתחות שלו. התפתחות האדם בכל אלה נעשית דומה להתפתחות החברה.
בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית היא רק לבחור מלכתחילה בסביבה, בספרים ובמדריכים שמשפיעים לאדם את המטרה הנכונה, האמיתית. לכן הוא אומר, שיש בעולם שלנו שכר ועונש. כי אם האדם משתמש בבחירה החופשית שלו, אז הבחירה חופשית היא לבחור את הסביבה שתשנה אותו. רק כך יהיה לו "שכר", להגיע להרגשת העולם העליון, להיות כבורא, זהו השכר. אף אחד לא ייתן לו שכר כלשהו, כמו סוכרייה או מדליה.
השכר היחידי שקיים בעולם שלנו, (כל היתר אינו שכר, אלא סתם דברים חסרי חשיבות שמחלקיםכמו אותות צבעוניים, ומדליות), שבאמת נשאר לאדם, זה שהוא משתנה מבפנים והשנוי נשאר בו לנצח. על ידי החברה, האדם משתנה ומגיע להתקרבות לבורא. העבודה עצמה, להיות בקשר עם החברה ולהשתנות איתה יחד, היא מביאה את האדם למטרה. וההתקדמות למטרה היא השכר.
הבחירה היא רק עד כמה הסביבה תשתנה יותר מהר בהתפתחות שלה ועד כמה השינוי בחברה, יגרום להתפתחות האדם. התוצאה תהיה אדם חדש.
חברה כזאת אינה מכוונת את האדם במקצת, אלא היא משנה לו את היוצרות וכך הוא משתמש בכל הנתונים שלו. בעולם שלנו האדם משתמש תחילה עם התכונות שאיתן נולד, בצורה טבעית, אגואיסטית, כילד בן יומו, כקטן, או כיותר גדול. לאחר מכן הוא משתמש בהרגלים בחברה, במשפחה, הרגלים מהחינוך ומאוחר יותר בכל מה שקבל מהסביבה הגדולה. כאשר מגיעה אליו השפעה מחברה שמטרתה להידמות לבורא הוא מחליף את כל התכונות וההרגלים האלו. הוא הופך להיות משְני הגורמים – ה"אני" ו"התפתחותו", משהו אחר לגמרי. הוא הופך להיות "אדם", הדומה לבורא. כי הופך את השימוש בשני הגורמים האלה.
לכן אומר בעל הסולם, שקבוצה וספרים אלה שני הגורמים שיכולים לשנות את האדם. ככל שהוא מחזיק בהם ומכניס את עצמו תחת השפעתם, כמו ילד קטן שרוצה להידבק בגדול, בזה הוא משנה את עצמו. האדם רק צריך לדעת איך לפתח את עצמו ואת הסביבה, כלומר את הקבוצה, כך שהיא תשפיע עליו רק דברים טובים.
יש קבוצה וספרים. ספרי הלימוד הם ספר "הזוהר", המיועד למתקדמים, כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, וכתבי רב"ש. ספרים אלה הם המקור. בשעורי הקבלה לומדים ספרים אלה עם הסברים, אבל הלימוד הוא בספרים. חוץ מספרים אלה אנו לא לומדים שום ספר אחר. יש עוד ספרים אמיתיים וטובים, אבל הם מיועדים רק לאלו שנמצאים כבר בפנים, ויכולים להבין כל דבר בקבלה, מבלי לטעות. לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה נועדו במיוחד הספרים של בעל הסולם ורב"ש.
את ספר "הזוהר" אפשר להתחיל ללמוד רק לאחר שנים של לימוד. אם האדם לומד טוב וחזק את חוכמת הקבלה, אולי אחרי חמש שנים הוא יתחיל להבין נכון את ספר "הזוהר". גם מכתבי האר"י אפשר ללמוד, יחד עם כתבי בעל הסולם, אם כי לא ניתן להבין את האר"י, בלי הפירוש של בעל הסולם. לכן לכל מי שמתחיל ללמוד, לפחות במשך חמש השנים הראשונות, מיועדים רק ספרי בעל הסולם. הקבוצה שלומדת ספרים אלה, משפיעה על האדם. הוא לומד מספרים אלה, הקבוצה לומדת ספרים אלה ושניהם לומדים אותם יחד.
על הקבוצה להיות גדולה במספר האנשים שבה, ולהיות חזקה כמה שיותר בכוחה, להתקדם למטרה. שני הדברים האלה בקבוצה, מאוד חשובים. לפיכך עלינו לעבוד כדי להיות ככל הניתן מלוכדים למטרה. ממידת החוזק של הקבוצה ומגודלה, נובעת ההפצה (ראו שרטוט מס' 3). ככל שחברי הקבוצה משפיעים את הקבלה לעולם, בזה הם מחזיקים את הקבוצה, מקבלים אליה חברים נוספים ובזה גורמים השפעה לעולם. לכן כל אחד מחברי הקבוצה כלפי העולם, הוא כמו הקבוצה כלפי העולם ומשפיע על העולם להשתנות. כך כל העולם משתנה ומתקדם לבורא.
שרטוט 3
תחילתה של בחירה חופשית
מכל מה שלמדנו עד כה נמצא כי יש בחירה חופשית לאדם, אבל היא לא נתונה לאדם הרגיל מן הרחוב, שחי בחברה רגילה של בני אדם. אדם כזה עובד רק לפי הרצונות שלו, כי הוא עֶבֶד של הרצונות. זוהי עבדות וכולנו עבדים מתחילה. רק מי שמקבל במהלך התפתחותו, אחרי אלפי שנים, את ה"נקודה שבלב", הנקודה מושכת אותו למקום מסוים והוא מגיע לקבוצה.
אלא שגם על בחירה זו האדם אינו בעל הבית. הוא אינו בוחר בקבוצה, אלא הוא מגיע אליה מ”שמיים”. מלמעלה מכוונים אותו. הנקודה שבליבו מרגישה כמו בשדה מגנטי או בשדה חשמלי, משיכה בדיוק למרכז. כך האדם שיש בו נקודה שבלב, מגיע תמיד למקום בו הוא מרגיש בתת הכרתו ששם הוא יוכל למלא את עצמו.
אנו נראה שיחד עם העבודה בקבוצה, עם ההפצה, עם הכנסים שאנו מקיימים והספרים שמפזרים, יגיעו לקבוצה עוד אנשים. אנשים אלו לאו דווקא יודעים שהקבוצה קיימת. בספרים זה לא כתוב ואפילו לא רואים זאת דרך האינטרנט, בשום דרך של חיפוש. אלא פתאום, מבפנים, כאילו במקרה, הם גילו שיש קבוצה. שיש מקום שבו הם יכולים להתקדם למטרה.
בעל הסולם אומר על כך באות ג' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא בעצמו מביא את האדם למקום שבו הוא יכול לממש את הבחירה שלו. הבורא מביא אותו למקום בו יש קבוצה שלומדת, למקום בו יש ספרים אמיתיים ונכונים, למקום שבו הכול מוכן לאדם. זוהי תחילתה של הבחירה החופשית.
הבחירה של האדם מתחילה להיות ב"קבוצה" וב"אני". כלומר, איך הוא יסדר את עצמו כלפי הקבוצה. הוא צריך לגרום לקבוצה להיות גדולה, חשובה ומשתוקקת לרוחניות, וה"אני" שלו צריך להיות קטן ככל האפשר כלפי הקבוצה. כי רק אם הוא קטן ככל האפשר, הוא יכול לקבל מהם יותר. האדם צריך להיות קטן כלפי חברי הקבוצה, בכל מה שהם, כדי לקבל ולספוג מהם כמה שיותר. רק בזה העתיד הבטוח של האדם. רק על ידי זה הוא משיג את המטרה ורק בזה יש לו בחירה חופשית.
לכן לא צריך להתלונן על מה שעושים מיליארדי האנשים שנמצאים בעולם הזה. כל מעשיהם נעשים מתוך הרצון לקבל, כמו שכתוב "אנוסים הם הפושעים". בעל כורחם הם עושים דברים רעים או טובים. לכן זה לא נחשב לרע ולא נחשב לטוב.
המחשבה שהעולם שלנו הוא רע, שכולם עושים רע, אינה נכונה. אלא כולם עובדים לפי הטבע האגואיסטי. לכן אי אפשר להגיד על מישהו שהוא עושה רע. לא ניתן להגיד על האריה שצד כבש ואוכל אותו, שהוא רע, כי זהו טיבעו. יכולים להגיד זאת על הבורא, שעשה דבר כזה רע בעולם, בגלל שנראה לנו שזה רע, שזה לא בצדק, אבל לא ניתן להגיד זאת על אותו אריה או זאב שאוכלים ארנבת או כבש וגם לא על אדם שעושה דברים רעים.
לכן כתוב "לך לאומן שעשני". אם נגיד למישהו שהוא עושה דברים רעים, הוא יכול להשיב, "מה אתה רוצה ממני? כך אני בנוי, לך לבורא. הוא ברא אותי כך". ובאמת, לפי הטבע הוא צודק. לכן הבחירה החופשית מתחילה רק כאשר האדם מגיע לקבוצה, ומתרחשת שם במקום שבו האדם מתקיים.
גישה זו משנה לאדם את כל ההסתכלות על החיים. הוא מפסיק לדרוש מכל העולם להשתנות. הוא מפסיק לשקול כל אחד ואחד ברחוב כרע או כטוב – הוא רואה את הטבע. אלא, במידה שהאדם מגלה את עצמו כלפי הבורא, הוא יכול להגיד אני רע או טוב. אבל הוא לא שופט את האנושות. אם האדם מסתכל כך על החיים, הוא מבין שהוא צריך לשנות רק את עצמו. אין לו זכות לפנות לאדם אחר ולשנותו. הוא אינו יכול להשפיע על שום אחד בכוח כדי שישתנה. לשנות אפשר רק על ידי שמעוררים את האחרים על ידי הידיעה שמקורה בתכלית הבריאה כמו שהמקובל מלמד.
זה הזמן שהאדם מגיע להזדמנות של בחירה חופשית, להזדמנות להיות אדם. על ידי הבחירה הזאת הוא מגדֶל את עצמו עד שמגיע להידמות לבורא. ומי שדומה לבורא נקרא "אדם" – אדם מלשון דומה. ככל שנממש בתוכנו את הבחירה החופשית שלנו, בזה נהיה בני אדם.
מתוך זה מובן כיצד צריכים לעבוד. ראשית, צריך לקחת רק את הספרים האמיתיים של בעל הסולם. שנית, לבנות קבוצה כמה שיותר חזקה בכמות, כמה שיותר גדולה באיכות וכמה שיותר משתוקקת ומלוכדת. בהתאם לכך כל אחד שעובד כך, בטוח יקבל השפעה מהקבוצה ויצליח להגיע להיות "אדם".
העבודה עם הספרים האמיתיים ועם הקבוצה, איתם בלבד, כך שכל אחד יהיה תחת הקבוצה ויכניס את עצמו תחת ההשפעה של הקבוצה, היא הבחירה היחידה של האדם. כך הוא משנה את הגורם המשפיע עליו. האדם כביכול אומר לבורא, "עכשיו אני בונה קבוצה, שתהיה כמו הבורא בשבילי. שהקבוצה תבנה אותי". כאשר האדם בונה את הקבוצה, הוא בורא "בורא" לעצמו, המשפיע עליו. בקבוצה הוא תמיד מבטא את מה שהוא חושב שצריך להיות ברוחניות. מה שהוא חושב על הבורא. כתוצאה, הקבוצה הופכת להיות בשבילו סכום כל התכונות, הידיעות והכוחות שהוא חושב על הבורא. כך הוא בונה את הקבוצה. כי הקבוצה שמשפיעה עליו, הופכת אותו דומה לקבוצה. במילים אחרות, הקבוצה של היום, זה האדם מחר.
שרטוט 4
ניתן ללמוד על כך ב"מאמר החרות", שמסביר ומפרט עניינים אלו. בהרצאה זו הוסבר רק במעט, היסוד של "מאמר החרות".
הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם
הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי. וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו. כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה, כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי. שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה בְּחוּשׁ בְּרב בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹסְקִים וְעוֹבְדִים יָמִים וְשָׁנִים בִּסְחוֹרוֹת וּמַשָּׂא וּמַתָּן וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁבָּאִין לְחֶשְׁבּוֹן אֵין נִשְׁאָר בְּיָדָם כְּלוּם וְאִם אֲפִילּוּ מַשִּׂיג מָעוֹת לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִן הַמָּעוֹת. וְהַכְּלָל שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם קִיּוּם בְּיַחַד דְּהַיְנוּ הָאָדָם עִם הַמָּעוֹת רַק אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הַמָּעוֹת מִן הָאָדָם, אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הָאָדָם מֵהַמָּעוֹת. וּמֵעוֹלָם לא נִמְצָא שֶׁיִּשָּׁאֵר אֶחָד עִם הַמָּעוֹת רַק כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. גַּם הֵיכָן הוּא כָּל הַמָּעוֹת שֶׁעוֹשִׂין מִימוֹת עוֹלָם כִּי מֵעוֹלָם עוֹשִׂין תָּמִיד מָעוֹת, וְהֵיכָן הוּא כָּל הַמָּעוֹת רַק בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כְּלוּם לְגַמְרֵי.
וְלַעֲבד ה' אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁיּוּכַל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אֶת ה' לְפִי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְעַט מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ יָכוֹל לוֹמַר שֶׁיַּעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשׁוּם מַלְאָךְ וְשָׂרָף אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר עַל זאת שֶׁיּוּכַל לַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ רַק הָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ חָזָק וְתַקִּיף תָּמִיד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל חֲפֵצִים וְרוֹצִים לְעָבְדוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין כָּל הָרְצוֹנוֹת שָׁוִין. וְיֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בָּרָצוֹן. אֲפִילּוּ בְּאָדָם אֶחָד בְּעַצְמוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע יֵשׁ חִלּוּקִים גְּדוֹלִים בֵּין הָרְצוֹנוֹת וְהַכְּלָל, שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְפַּלְּלִין וְלוֹמְדִין וְעוֹשִׂין מִצְווֹת [וּבֶאֱמֶת לְפִי גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. כָּל אֵלּוּ הָעֲבוֹדוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק הַכּל הוּא בְּדֶרֶךְ "כְּאִלּוּ", כִּי הַכּל הוּא כְּמוֹ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא כְּנֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ] גַּם חָכְמוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גַּם בִּתְמִימוּת אָסוּר לִהְיוֹת שׁוֹטֶה. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן חָכְמוֹת אֵין צְרִיכִים כְּלָל. וְכַמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר גַּם אֵין טוֹב לִהְיוֹת זָקֵן הֵן חָסִיד זָקֵן, וְהֵן צַדִּיק זָקֵן, זָקֵן אֵין טוֹב כִּי צָרִיךְ רַק לְהִתְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל בְּכָל עֵת מֵחָדָשׁ. רַק יֵשׁ מַה שֶּׁהוּא מַשְׁבִּיחַ כְּשֶׁהוּא זָקֵן. הַיְנוּ דָּבָר אַחֵר שֶׁמּוֹסִיף כּחַ כְּשֶׁמַּזְקִין כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. גַּם הֶפְקֵרוּת אֵין צְרִיכִים. אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת אֶצְלִי אֵינוֹ נִקְרָא הֶפְקֵרוּת כְּלָל. אַדְּרַבָּא לְהֵפֶךְ כְּשֶׁרוֹדֵף אַחַר עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה וְרָחוֹק מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ זֶהוּ מֻפְקָר בֶּאֱמֶת. אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אֲפִילּוּ מַה שֶּׁנִּקְרָא אֵצֶל הָעוֹלָם הֶפְקֵרוּת, דְּהַיְנוּ מִי שֶׁמַּפְקִיר כָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה מִכָּל וָכל וְעוֹסֵק רַק בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁזֶּהוּ אֵצֶל הָעוֹלָם הֶפְקֵרוּת, גַּם זֶה אֵין צְרִיכִים כִּי יְכוֹלִים לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בְּלִי הֶפְקֵרוּת. אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹ.ת שֶׁלּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם, כִּי לא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם וְכָל בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אֲפִילּוּ אוֹתָן שֶׁתָּפְסוּ בְּיָדָם כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, הָיָה סוֹפָם רַע מְאד, גַּם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת קִלְקְלוּ וְהִפְסִידוּ. וַאֲפִילּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם צְרִיכִים לֵידַע מִזֶּה. מֵאַחַר שֶׁאֵין הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם, מַה צְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת. עַל זֶה צְרִיכִים זְכִיָּה מִן הַשָּׁמַיִם לִזְכּוֹת לֵידַע מַה שֶּׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת. אַךְ יִשְׂרָאֵל אֵין צְרִיכִים לָזֶה, כִּי כְּבָר הֵם יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַתּוֹרָה . הָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ דַּוְקָא לְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ אַחַר הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר . דַּוְקָא וּכְבָר מְבאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים שֶׁצָּרִיךְ לְחַפֵּשׂ דַּיְקָא אַחַר הַצַּדִּיק וְהָרַבִּי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר וּכְנֶגֶד הַתַּאֲווֹת הַמַּטְרִידִים אֶת הָאָדָם . בֶּאֱמֶת אֵין נִמְצָא שׁוּם תַּאֲוָה כְּלָל, כִּי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הוּא הֶכְרֵחַ לְקִיּוּם הַגּוּף, וְגַם בָּנִים מֻכְרָחִים לְהוֹלִיד. וְכָל זֶה הָאָדָם מֻכְרָח , וְאִם כֵּן אֵין שׁוּם תַּאֲוָה כְּלָל, רַק שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְנַהֵג בָּהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְהַשֵּׂכֶל שֶׁל הָאָדָם יָכוֹל לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הַתַּאֲווֹת, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין. כִּי יֵשׁ לְכָל אֶחָד חָכְמָה בְּכחַ, רַק שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיאָם מִכּחַ אֶל הַפּעַל. וּבָזֶה הַשֵּׂכֶל לְבַד שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד בְּכחַ חָכְמָתוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵעֶצֶם בְּרִיאָתוֹ, מִלְּבַד מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹסִיף לִתֵּן חָכְמָה לַחַכִּימִין, בְּכחַ חָכְמָתוֹ לְבַד יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד כְּנֶגֶד הַתַּאֲווֹת. וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁכְּבָר נִמְשַׁךְ אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה וְעָבַר מַה שֶּׁעָבַר וְנִפְגַּם שִׂכְלוֹ וְנִתְבַּלְבֵּל וְנִתְמַעֵט, אַף עַל פִּי כֵן בִּמְעַט מְעַט שֵׂכֶל הַנִּשְׁאָר יָכוֹל גַּם כֵּן לַעֲמד. וַאֲפִילּוּ נְקֻדָּה אַחַת מִן הַשֵּׂכֶל יְכוֹלָה לַעֲמד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם עִם הַתַּאֲווֹת. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא יְכוֹלִין לִהְיוֹת סְמוּכִין לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה שֶׁגַּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת חַס וְשָׁלוֹם, יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת עָנָה וְאָמַר: אוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָזֶה רַחֲמָנוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹ יְגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת אוֹ שֶׁצְּרִיכִין שְׁנֵיהֶם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' וְגַם רַחֲמָנוּת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ קדֶם שֶׁזּוֹכִין שֶׁיַּעַמְדוּ וְיִשְׁקְטוּ שִׁמְרֵי הַמּחַ לְמַטָּה עַד שֶׁלּא יִרְצֶה שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם וְיִהְיֶה הַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" הַיְנוּ שֶׁהַכּל שָׁוֶה וְאֵין שׁוּם חִלּוּק בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה וּבֵין הַקֶּבֶר וּבֵין הָעוֹלָם הַבָּא כִּי "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ" הַתּוֹרָה וְכֵן "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמר עָלֶיךָ" שֶׁשָּׁם בְּשָׁכְבְּךָ בַּקֶּבֶר שָׁם גַּם כֵּן הַשֵּׁם. יִתְבָּרַךְ וְהַתּוֹרָה וְכֵן "וְהֲקִיצוֹתָ" לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ' כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תַּאֲוָה וְרָצוֹן כְּלָל לְשׁוּם דָּבָר רַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה נִמְצָא שֶׁהַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בֵּין בַּקֶּבֶר, בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא בְּכֻלָּם הוּא דָּבוּק רַק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְהַתּוֹרָה. כִּי מִי שֶׁמְּקֻשָּׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ חִלּוּק בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא רַחֲבַת יָדַיִם וּבֵין הַקֶּבֶר שֶׁהוּא מָקוֹם צַר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל מִי שֶׁנִּזְדַּכֵּךְ מחוֹ וְאֵין לוֹ שׁוּם שְׁמָרִים בַּמּחַ הַכּל שָׁוֶה אֶצְלוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
רבי נחמן מברסלב
מטרת לימוד הקבלה
קורס יסודות בחכמת הקבלה – חלק א'
לא משנה כמה שנים אנחנו לומדים, הדבר החשוב ביותר זה לזכור תמיד, בשביל מה אנחנו לומדים. אנחנו יכולים ללמוד את חכמת הקבלה בשביל להיות חכמים יותר, אנחנו יכולים ללמוד כדי להראות לאחרים שאנחנו יודעים, בשביל שֶכל או בשביל כבוד. אנחנו יכולים ללמוד את חכמת הקבלה מאלף סיבות. אבל יש סיבה אחת שהמקובלים אומרים לנו, לָמה כדאי ללמוד את חכמת הקבלה, כדי שאנחנו נתפתח ונגיע למטרה של חכמת הקבלה.
אנחנו לומדים בשביל לפַתח משהו שבשלב הראשון אנחנו לא יודעים מה זה, אבל זה נקרא "הנשמה שלנו", לפַתח את הקשר שלנו עם אותו דבר. וזה לגמרי לא כל מה שאנחנו מכירים, שהיה לנו.
אנחנו רגילים לכך שהרבה פעמים תלמיד מתחיל חושב ש"נשמה" זה נשמה. אני יודע מה זה, יש נשמה שלי, נשמה שלו. משתמשים במושג הזה בכל מיני צורות. אבל כאן באות קנ"ה בעל הסולם מדבר כנראה על משהו שונה ממה שאנחנו מכירים, בלי לדעת מה זה, אבל זה לא מה שמכירים. הלימוד של חכמת הקבלה מביא איזשהו מאור, סגולה, משהו שונה לחלוטין, שלא היה קיים בעולם שלנו, וגורם לשינוי על הנשמה, משפיע עליה, גורם לכך שאנחנו איכשהו נתפוס את המציאות אחרת, שֶיקרה לנו משהו, ונגיע להשגה של משהו שכרגע אנחנו לא משיגים.
לדוגמא: כמו שאפשר לומר, שיש בחדר הרבה מאוד דברים שאנחנו לא רואים אותם, אנחנו צריכים לעשות משהו, להרכיב משקפיים מיוחדות, לעבור שינוי פנימי כדי שנוכל לראות אותם. והמקובלים מראש מספרים לנו על אותם דברים שאנחנו לא רואים, על אותם עולמות עליונים, ערכים, מושגים, פרצופים. הם אומרים, שאם רוצים גם להבין על מה הם מדברים, חייבים לעבור תהליך של שינוי.
איך יקרה השינוי הזה? אומרים, שיש שיטה. זה לא משהו מקרי, ארעי, שקורה סתם לאדם שהולך ברחוב, או לאדם שחוֹוה איזו חוויה מיסטית. אלא השינוי הזה מתרחש רק בתנאי שתדעו להשתמש נכון בכלי, שנקרא "חכמת הקבלה".
הספר קבלה הוא לא אוסף של דפים, את הספר כתב אדם שנמצא בעולם הרוחני, אדם שנמצא בהשגה רוחנית, אדם שרואה ומשיג את השורשים לכל מה שקורה וקרה ויקרה בעולם שלנו, שיודע מאיפה הוא בא, לָמה הוא בא, למה הוא קיים פה.
השאלה הזאת, "למה אני קיים?", "מה הטעם בחיים שלי?", היא זו שמניעה אותו. אותו בן אדם יכול ללמוד מבן אדם שכבר עבר את הדרך הזאת מתחילתה ועד סופה, ומתוך הראייה של סוף הדרך, הוא כותב לנו את הספר הזה ומסביר איך ללכת בדרך הזאת, מה היא השיטה. ולכן האות קנ"ה מדברת על השיטה הזאת, והשיטה הזאת נקראת "המאור המחזיר למוטב".
ומה כל כך מיוחד בזה? מה שמיוחד בזה, שזהו בעצם הדבר היחיד שמקדם את האדם לרוחניות, עד כמה שזה ישָמע עצוב ומשמח כאחד. עצוב, כי כל מה שעשיתם עד היום לא עוזר לכם להתקדם לרוחניות. ומשמח, כי סוף סוף פגשתם משהו שֶכן יעזור לכם להתקדם לרוחניות.
ומה שעוד יותר יפה בזה, שגם אחרי שנים של לימודים ומחשבה על הנושא הזה, אי אפשר לפצח את זה. אנחנו עם השכל שלנו, עם האגו שלנו, לא מסוגלים לפצח את השיטה. לָמה?
כי אם היינו מסוגלים לפצח את השיטה, אז זה לא היה מקדם אותנו באמת לרוחניות, זה היה עוד מנגנון שנמצא בתוך האגו שלנו, ואנחנו שוב רוצים עם האגו הטבעי שלנו, שבצורה טבעית דוחף אותנו לשלוט, להשיג, לקחת לעצמנו, להנות לעצמנו וכן הלאה, שוב היינו רוצים לכופף את השיטה תחת הדעת שלנו, וזה לא עובד.
בנו משהו שנמצא מעל לדעת שלנו, ובדיוק בגלל זה הוא מקדם אותנו לרמה שלו, ולא מאפשר לנו להוריד אותו לרמה שלנו. וזה כל היופי בדבר הזה שנקרא "סגולה". זו לא הסגולה שמכירים מהרחוב, מנתיבות, מאופקים או מכל מקום אחר, אלא זו סגולה פנימית, סגולה שמשנה את האדם.
איך עובדת השיטה? השיטה עובדת בצורה מאוד פשוטה ומאוד מדויקת. ישנו אדם, אני, אתה, הוא, היא וכן הלאה, שיושב בתוך קבוצה ולומד עם קבוצת אנשים. לאדם הזה יש רצון, רצון קטן, הוא מחבר את הרצון הקטן שלו לעוד רצונות של אנשים נוספים, וביחד הם בונים כלי. כלי קליטה שמאפשר להם לקלוט אור.
אותם אנשים יושבים עם הרצון ועם ספר מקור של מקובל שהגיע למקום שגם אנחנו רוצים להגיע אליו. אבל אנחנו עוד לא נמצאים במקום הזה, לפחות לא בהרגשתנו. יש פה איזה עניין מבלבל של תפיסת המציאות, לא ניכנס אליו עכשיו, נעזוב את זה לשלבים מאוחרים יותר.
אנחנו יושבים עם הספר, ומתחברים עם הרצון שלנו, וקוראים את מה שכתוב בספר, ואנחנו מאוד מאוד רוצים שמה שכתוב בספר יחיה בתוכנו, ואז באיזושהי צורה לא מובנת, יש פה חלק נוסף במשוואה, שמתחבר, ומתחיל להשפיע ולשנות משהו בתוכנו. אנחנו לא מבינים וגם לא נוכל להבין את מה הוא משנה ובאיזו צורה בדיוק זה קורה.
הדבר היחיד שנוכל להבין, ואת זה ירגיש כל מי שלומד בצורה רצינית ולאורך זמן, זה את ההתקדמות הפנימית. אנחנו בהחלט נרגיש שאנחנו מתקדמים, נרגיש שאנחנו משתנים. לא תמיד השינוי הוא בדיוק כפי שתכננו, וגם לא תמיד השינוי הוא לכיוון שרצינו. ולא תמיד רוחניות היא מה שחשבנו שהיא. ולא תמיד השינוי שקרה לנו זה השינוי שרצינו שיקרה וכן הלאה וכן הלאה. אבל הוא קורה, זה בטוח.
אז מהבחינה הזאת יש לזה קבלות, אני לומד כמה הרבה שנים. רואים שהדבר עובד. זו השיטה.
אז בוא נקרא בעצם את אות קנ"ה, נתחבר למה שאומר בעל הסולם, וננסה להשתמש עד כמה שאנחנו מבינים, למשוך עלינו אותו כוח שנקרא "אור מקיף", שיעשה בנו את השינוי.
אות קנ"ה
"ולפי זה יש לשאול: אם כן, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?
אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.
והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו."
כבר בקטע הקצר הזה אנחנו רואים, שיש כמה מושגים שאנחנו צריכים להסביר, כי בשפת הקבלה להרבה מאוד מושגים יש משמעות אחרת, משמעות שונה, משמעות פנימית. זה נקרא "שפת הענפים והשורשים". נדבר על זה כשנקרא גם במאמר "מהות חוכמת הקבלה". אז בוא נסביר חלק מהמושגים שכתובים כאן.
המושג הראשון נקרא "סגולה", התחלנו כבר להסביר אותו. זה אותו כוח שפועל על האדם ועושה בו שינוי, בלי שהאדם מבין באיזו צורה הדבר עושה בו שינוי.
מעניין רק שהמושג "סגולה" הוא כל כך חשוב שהוא אחד השמות של עם ישראל, אפשר להבין את זה כמובן גם כישראל הפנימי, זה "עם סגולה". כלומר, זה ממש מייצג. הכוח הזה שאין לו מילים בכלל, שמשנה את האדם ומעלה אותו מדרגה, הוא בעצם הדבר העיקרי של מה שנקרא "ישראל" שבתוכנו.
אם כבר דיברנו על ישראל, אז בוא נבין מה זה "ישראל". המילה "ישראל" מורכבת משתי מילים, "ישר"- אלו שלוש האותיות הראשונות, ו-"אל". "ישר – אל", "ישר אל האל", מה שנקרא. וישראל, זה לא חבל ארץ מסוים, וגם לא לאום מסוים, למרות שאולי יש הרוצים לנַכס אותו לעצמם. אבל במקרה זה, ישראל, הכוונה למי שכבר משתוקק ישירות אל האל, יָשר אל, זאת המשמעות.
אז כל אדם שכבר יש לו רצון להשתוקק ישירות אל האל, עליו אנו מדברים. לא חשוב מאיזה מוצא הוא, לא חשוב מאיזה לאום הוא, לא חשוב באיזו דת הוא נמצא, או אם יש לו אזרחות כזו או אחרת, או שהוא חי עכשיו בניו יורק, טורונטו, מאיָמי, קְליוולנד או בכל מקום אחר בעולם, או להבדיל גר בירושלים, ממש על הכותל עצמו, יושב למעלה על האבנים. אין חשיבות מבחינה פיסית היכן הוא נמצא. זה גם לא מְשנה מאיזה מוצא הוא.
אבל כן משנה – מה שיש לו בתוך הלב, זה מאוד מאוד חשוב. הדבר היחיד שחשוב.
נחליף לרגע את המשקפיים, נשים משקפיים שבהן אנחנו לא רואים את הגופות, את הלאום, את הצבע, את המין, את כל הדברים החיצוניים, את כל הדברים הבאים וחולפים. סך הכל הגוף שלנו נולד יום אחד, ומת יום אחד. בעזרת המשקפיים האלה ניראה את העולם הנצחי, הטוב, השלם, שאף פעם לא משתנה, ונסתכל בעזרתו על האנשים סביבנו.
אנחנו נראה שיש אחד שאנחנו יכולים להגיד עליו, שהוא רוצה יָשר אל, ואחר שעוד לא, יש לו רצונות אחרים. זה בסדר, כל רצון הוא בסדר. אבל חכמת הקבלה פונה אל אלה שרוצים ישר אל, את המטרה המסוימת הזאת. לכן עם המשקפיים האלה נוכל לראות את כל אלה שבמילים אחרות נאמר שיש להם "נקודה שבלב", יש להם השתוקקות להגיע ישר למטרה.
ואז נראה שכל יתר המיונים, כל יתר הסלקציות בכלל לא רלוונטיות, כי זה לא חשוב. מה שחשוב זה, מי אתה? שזה בעצם, מה הרצון שלך? "אתה" הוא הרצון שלך, ולא משהו אחר. ואם הרצון שכרגע מוביל אותך וחשוב לך ושולט עליך, ואתה רוצה לטפח אותו ולגדל אותו, הוא הרצון הזה שנקרא "ישראל", לשם כך נועדה חכמת הקבלה, כדי לעזור לך במדויק, לפתחַ אך ורק את הרצון הזה על פני כל שאר הרצונות, בהם אנחנו לא מתעסקים, בהם יש מומחים, פסיכולוגים, כל מיני שיטות שמתעסקות ברצונות.
חכמת הקבלה כלל לא נוגעת בהם, היא נוגעת רק בטיפוח, עידוד, הגדלה והאדרה של הרצון המסוים הזה, להגיע ישר למטרה. וזה ממש נעשה בצורה מדעית, מדויקת. כי היא מנקה מהאדם את כל האפשרויות וכל ההפרעות שבדרך, ואומרת לו, תראה בכל מצב, בכל רגע בחיים שלך, מעבר ליתר הרצונות, מה באמת חשוב, בשביל מה אתה באמת חי, לְמה שווה וכדאי לך להגיע תוך כדי החיים שלך.
מושגי יסוד בקבלה
קורס יסודות בחכמת הקבלה – חלק ב'
כדי להבין את חכמת הקבלה עלינו להכיר מושגים שונים בהם היא משתמשת כמו, בורא, השפעה, המדרגה הבאה שלנו, כלי אור ונשמה.
דיברנו בחלק א' על שני מושגים: "סגולה" ו- "ישראל". מושג שלישי שאותו כדאי להבין, מושג מורכב שנחזור ונדבר עליו כל הזמן במהלך הקורסים- זה הבורא. גם לגביו חשוב שננקה בלבולים. מה זה "בורא"? "בורא" הוא מין מושג מאוד ערטילאי.
בקבלה אנו מסבירים שה"בורא", ב' ו' ר' א', מורכב משתי מילים, "בוא" ו"ראה". מה זאת אומרת, בורא? בורא זה לא איזה זקן שיושב על ענן, ויש לו זקן לבן, ועושה כל מיני פעולות וכן הלאה, לא, זה לא הוא.
"בורא" זוהי תכונה, חוק טבע, ממש כמו כל חוק אחר, כמו חוק המשיכה לדוגמא. גם את חוק המשיכה וגם את הבורא, אנחנו לא רואים. אתם תיתקלו במושג הזה רבות, גם אם זה לא יהיה מובן עכשיו, זה נקרא "תכונת ההשפעה". התכונה לתת, התכונה להשפיע ללא שום רצון אגואיסטי, ללא רצון לקבל לעצמו, נקראת "בורא".
מֶעבר לזה, בעצם זו גם המדרגה הבאה שלך. זאת אומרת, האדם נועד להתפתח, הוא לא נועד להישאר כמו שהוא. לכן תמיד, בתוך כל מצב שבו האדם נמצא, נמצאת גם המדרגה הבאה שלו, המָדרגה הבאה של ההתפתחות. לכן אם אני אקח למשל אותך או לא משנה את מי, שיושב עכשיו וצופה באתר, המדרגה הבאה שלך זה הבורא שלך, המדרגה הבאה שלך זה הבורא שלך.
אני חושב שהיה זה הרמח"ל שאמר פעם, שכל יום יש לו בורא חדש. אמרו לו, "איך אתה יכול להגיד דבר כזה? חס ושלום, אסור להגיד דברים כאלה". אבל בעצם, לְמה הוא התכוֶון? הוא התכוון שבכל מַדרגה שבה הוא נמצא, הנקראת "יום", או "מצב חדש" שבו הוא נמצא, הוא מגלה מחדש את המדרגה הבאה, שאותה הוא עתיד לגלות, שאליה הוא פוסע, שאליה הוא שואף. וכמו שאביהו אומר, זוהי תכונת ההשפעה. כלומר, אם הוא עצמו מתכוֶונן ורוצה ומחפש את הדרך, איך להשתנות ולהיות יותר בתכונת ההשפעה הזאת, זה הבורא שלו.
לכן חכמת הקבלה אף פעם לא עוסקת בדברים ערטילאיים, מנותקים, חסרים מהתפיסה. אלא היא אומרת לאדם, שלא משנה באיזה מצב הוא, המדרגה הבאה שאליה הוא שואף ולא מבין אותה עדיין, אבל רוצה להגיע אליה, משתוקק להגיע אליה, היא המדרגה שנקראת כרגע "בורא". כשיגיע אליה, יראה את המדרגה הבאה אחריה, היא תהיה בשבילו הבורא. ולשם כך אתה צריך משהו שיעזור לך רק לעלות למעלה.
לכן המקובל אף פעם לא מסתפק בכך שנחמד לו, טוב לו, נעים לו, הוא לא מתעסק ברגשות שלו, אלא הוא מתעסק באיך הוא שואף להתקדם ולהגיע למקום שאליו הוא צריך להגיע. ואז בִּמקום להגיע לזה בדחיפה מאחור, הוא מגיע מתוך השתוקקותו, ובזה הוא בעצם בונה את הקשר למדרגה הבאה שלו. הוא עושה זאת באהבה, בשמחה, בטוב, וזהו הדבר שאותו הוא חוֹוֶה כל חייו. תמיד ההשתוקקות הטובה אל השלב הבא של ההתפתחות. הוא לא מחכה שהוא יידחף אליו, אלא בעצמו שואף אליו, וזהו הבורא שלו.
אם כך התכונה הנוספת שלמדנו נקראת "תכונת ההשפעה", ה"בורא", או ה"מדרגה הבאה" שלנו. מושג נוסף שעליו נדבר רבות הוא – "אור".
כמעט כל חכמת הקבלה מתחלקת לשתי מילים, "אור" ו"כלי", או כלי ואור. כלי המסוגל לקבל את האור, כלי שעדיין לא מסוגל לקבל את האור, כלי שעובר כל מיני תהליכים מהמצב שבו הוא לא מסוגל לקבל את האור, עד המצב שיהיה מסוגל לקבל את האור.
כאשר הכלי כבר מקבל את האור, הוא עובר גם מצבים. יש 125 מצבים, או להבדיל, 613 מצבים, או 620 מצבים. יש חלוקות רבות ושונות בחכמת הקבלה, בהמשך נלמד ונרחיב על כל אחת מחלוקות אלה.
בפועל, אור מסמל בעצם את כל התענוג שאנו רוצים לקבל. כמובן שבקבלה מדובר על התענוג הרוחני הנקרא "אור", ולא על תענוג גשמי. זה המקבל את האור נקרא "כלי".
המצב המתואר לנו באות קנ"ה, שאותה קראנו בחלק א' "והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו,"
כלומר, האורות קיימים גם כעת. האדם איננו בעל כלים. מי שאינו בעל כלי, לא יכול לקבל אור. נניח אדם השותה תה, אם לא תהיה לו הכוס, שבה יוכל למלא את התה, או הקפה, או כל דבר אחר לא יהיה לו במה לשתות. קשה יהיה לו למלא את כף היד במים חמים- זה לא נוח. ולמרות הדוגמא המאוד גשמית הזו, אם ניקח זאת למקום אחר, קצת יותר נעלה, נבין כי כל עוד לא בנינו את הכלי המתאים, איננו יכולים לקבל את האור הנכון.
ולכן מצב הנקרא "אור מקיף", זה מצב שבו עדיין איננו בעלי כלים, והאור נמצא כאילו מבחוץ, הוא עוד לא נכנס פנימה, כי הוא לא יכול להיכנס פנימה. כמובן שלא מדובר על בפנים ובחוץ, וזה לא אור כמו אור שאנחנו חושבים, אלא מדובר כבר על היכולת לקבל או להשתוות לאותה תכונה שנקראת "תכונת ההשפעה", ואז לקבל את המילוי הזה שנקרא "אור". ועד שישנה היכולת, זה נקרא "אור מקיף".
המושג הבא שעליו נדבר, נקרא "נשמה", גם איתו קיים בלבול מוחלט. אנו שמים לב, שכל מה שידעתם על המושגים בחכמת הקבלה הוא לא נכון. זהו מצב טוב. ניתן לומר בצורה גורפת, אחידה, מסודרת ומאורגנת, שכל מה שידעתם על המושגים האלה, הוא פשוט לא נכון כלפי חכמת הקבלה.
וכעת גם כשאנו מדברים על נשמה, גם מה שאתם חושבים על נשמה, זה לא מה שזה באמת "נשמה". "נשמה" בקבלה זה משהו אחר לחלוטין.
מה זה "נשמה"? נשמה בקבלה, זה לא החלק המתלבש בחלבון, כמו שאנו חושבים. רובנו חושבים שישנו חלבון, והחלבון הזה פועל ובתוכו יש איזה חלק. הוא נמצא בפנים, באיזשהו מקום, לא כל כך ברור איפה, כי לא מוצאים אותו, והוא נקרא "נשמה". וכשהחלק הזה נכנס לתוך החלבון הזה, אז אנחנו מתחילים לחיות, להזיז את הידיים והרגליים, לבכות, וכן הלאה. אז זה לא נשמה. והדבר כלל לא קשור לְמה שאנו מדברים עליו.
חכמת הקבלה מדברת על חומר שכולו נקרא "רצון לקבל". כל המציאות מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל". אם נלך לרגע צעד אחד לאחור, נאמר שיש מישהו שרוצה מאוד מאוד לתת, קוראים לזה בקבלה "להשפיע", מהמילה שפע. לא להשפיע מהמילה influence, אלא להשפיע מהמילה bestow , זאת אומרת, לתת, להשפיע, לתת שפע. יש מישהו שרוצה לתת הרבה מאוד שפע, כדי שיהיה מסוגל לתת את כל מה שרוצה, הוא בורא מישהו שיהיה מסוגל לקבל את כל זה. ולכן הוא בורא רצון לקבל.
לכן, כל המציאות כולה, לא חשוב אם רוחנית או גשמית, מופשטת או מוחשית, כל המציאות מההתחלה ועד הסוף מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל". חומר זה הוא יסוד הבריאה. זה מה שנקרא "הוציא מבָּר", ברא. מה זה נקרא "ברא"? הוציא מחוץ לו, רצון לקבל. הרצון לקבל הזה מסוגל לקבל את כל השפע, שהוא, הרצון להשפיע, רוצה לתת. לברוא, הוא רצון להשפיע, רצון לתת.
אני חושב שזה מאוד מובן דווקא משום שכמו במחשבים, יש אחד ואפס. יש רצון להשפיע, שזה הבורא, או תכונת ההשפעה, ומה הוא ברא? אם הוא רוצה להשפיע, להטיב לנבראיו, מכך הוא מחויב בהכרח להוציא משהו שיקבל ממנו את התענוג הזה, וזה הרצון לקבל.
הרצון לקבל מרכיב את מה שאנחנו קוראים "נשמה".כשהרצון לקבל מתחיל לרכוש, במידה הקטנה ביותר, כוונה שהיא כבר לא רק לעצמו, שהיא כבר לא רק ליהנות לתועלת עצמו, אנחנו קוראים למצב הזה ש"נולדה בנו הנשמה". כלומר, הנשמה זה אותו חלקיק שכבר מסוגל להשתוות בכוונה שלו, לְמה שקראנו קודם "תכונת ההשפעה", שזה נקרא גם ה"בורא". נשמה היא בעצם הכלי הרוחני, הרצון המתוקן, הרצון שכבר יכול לקבל לתוכו אור.
ואין קשר בין החיים הגשמיים, הפיסיים שלנו, שיש בכל בעל חיים, בכך שהוא חי, שיש בו משהו שנקרא, כוח החיות הבהמי, שזה באמת כוח חיות שקיים- לבין הנשמה.
נשמה קיימת בתוכנו רק בשלב שבו כבר רכשנו רצון קטן מתוקן.
שאלות ותשובות – בין רוחניות לגשמיות
האם קיים קשר בין הגוף הפיזי שלנו,לבין הנשמה שבנו? מהי הנקודה שבלב, ומהו שלב ההכנה שעלינו לעבור בכניסה לרוחניות.
השאלה היתה, אם אנו טוענים, שמה שמכירים על נשמות הוא לא המושג הנכון של נשמה, אז מה זה בדיוק הדבר הזה, שגורם למערכת, או מאפשר למערכת להתחיל לפעול, שמניע כך את כל התהליך?
התחלנו להסביר קודם, שבעצם אנו צריכים להבחין במה שאנחנו קוראים לו כוח החיוּת הבהמי, וזה ממש כוח חיוּת בהמי, כלומר, איזה כוח המפיח חיים בתוך החלבון. הרי כולנו יודעים, כשהאדם כמו כל בעל חיים אחר, מסיים את חייו, החלבון, נרקב באדמה. רואים את העצמות הנותרות, רואים שהבשר נעלם, הנמלים אוכלות אותו, התולעים בולעות את כל מה שנשאר, ומאיתנו לא נשאר הרבה. בעצם, אם נמשוך זאת לאורך זמן, אז לא נשאר דבר.
הדבר הזה שמפעיל את כל המערכת נקרא "כוח החיות הבהמי". לכן גם נפוץ מאוד הבלבול בין כל שאר החוכמות בעולם הזה. לדוגמא: בטיפול הילינג אדם מכוון יד במרחק מעל הגוף שלי, ואני מרגיש חום. או שפתאום הוא משחרר לי איזו תחושה או איזו מועקה שהיתה לי. או כל מגלי העתידות שיכולים לספר על הדברים שחושיי אינם קולטים. מאיפה בא כל הדבר הזה? זוהי רוחניות? האם זה קשור לרוחניות?
הקבלה מסבירה בצורה מאוד פשוטה שמסביב לגוף שלנו, למערכת הגופנית הפשוטה שלנו, לחלבון, לבשר, לחומר, לעץ, וכן הלאה, יש איזה מטען חשמלי שפועל, וכל הדבר הזה הוא גם ברמה הפסיכולוגית המודעת שלנו, וגם ברמת תת המודע, עם הבעיות הפסיכולוגיות הגלויות שלנו, או עם הבעיות הפסיכולוגיות החבויות שלנו, כל המערכת הגדולה הזו נקראת באמת "כוח החיות הבהמי".
וניתן להשפיע על כוח חיות זה, על ידי לחיצות, על ידי מגע יד. יש אנשים שיש להם יכולת להשפיע על אחרים בנושא הזה, על מטען חשמלי שקיים בתוכנו, או על מטען פסיכולוגי שקיים בתוכנו. הדברים הללו קיימים, הם אמיתיים, הם רק לא שייכים לרוחניות.
מאוד חשוב בתחילת הדרך, וכולנו כרגע בתחילת דרכנו, להגיע להבחנה, כי הדבר המעכב ביותר את האדם מלהתקדם הוא הבלבול הכללי, שבו הוא שורה. הכול מעורבב במין סלט אחד כללי – רוחניות וגשמיות, אמונות תפלות ודברים ששמעתי, וכל מה שהטעו אותי לעשות כך או אחרת.
רוחניות בקבלה הוא המקום שבו האדם כבר מתעלה ורוכש כוונה שהיא כבר לא לקבל לעצמו. ההתחלה, הצעד הראשון שבו האדם רכש כוונה שנקראת "על מנת להשפיע", לתת לזולת, שהוא כבר לא מקבל לטובת עצמו, מה שכולנו עושים לפי טיבענו. כלומר באדם שכבר הצליח להתעלות מעל הטבע שלו, שם מתחילה הנשמה.
ולפני כן, גם אצל האנשים שעוד לא נמצאים בהרגשת המציאות הרוחנית, אלא שכבר התעורר בהם איזה רצון לרוחניות, אנו קוראים לרצון הזה "הנקודה שבלב". זהו המצב שבתוכו רובנו נמצאים, פחות או יותר, בשלבים כאלה או אחרים. כאשר בתוך התהליך הזה אנו נמצאים בהרבה מאוד שלבים. כל השלב הזה כולו, נקרא בקבלה "שלב ההכנה", ולפי בעל הסולם (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות") הוא נמשך, בין שלוש לחמש שנים. ותקופת הכנה זו מדוברת עבור מי שלומד כבר בצורה רצינית, קבועה, יציבה, עם קבוצה נכונה והדרכה נכונה.
אני רוצה להבהיר פעם נוספת את הבלבול הזה. הרבה פעמים נדמה לנו שאנחנו בכל זאת נמצאים במשהו בהשפעה. עזרתי לאיזו זקנה לחצות את הכביש, אפילו שהיא לא רצתה, אני עזרתי לה. או שתרמתי תרומה לאיזה מוסד רפואי או לבית כנסת או לכנסיה. או שעשיתי משהו למען הילדים שלי ובכלל לא חשבתי על עצמי, אלא רק שיהיה להם טוב, ואז אנחנו קוראים לזה במושגים שלנו "השפעה".
ובכן חכמת הקבלה, דווקא בגלל שהיא מדע מאוד מדוייק, גם מסבירה במדויק את התהליכים. היא אומרת לאדם: קודם כל תהיה ישר עם עצמך, תבדוק את פעולותיך, ותשאל את עצמך למה באמת עשית את זה. ואם תבדוק טוב טוב, ותראה את זה על כל פעולה שאתה עושה בחיים שלך, גם על הפעולות שנדמה לך שעשית אותן באמת מתוך איזה אלטרואיזם טבעי נקי לחלוטין, אתה תגלה שלא היית עושה אותם, אם אתה בעצמך לא היית נהנה מזה.
במילים אחרות, כל דבר שאנחנו עושים ללא יוצא מן הכלל, נעשה אחרי חשבון שאנחנו עושים עם עצמנו. והשאלה היא מאוד פשוטה, מה אני מרוויח מזה? יכול להיות שאני מרוויח כבוד, יכול להיות שאני מרוויח כבוד עצמי. נאמר שאני תורם לאיזה מוסד ולא רוצה אפילו שיציינו את שמי עליו. עדיין זה מתוך כבוד עצמי. אני מעריך את עצמי ולא רוצה שיגלו, וזהו אגואיזם עוד יותר גדול. או שאני עושה למען הילדים שלי. מה זה הילדים שלי? הם שלי. למה אני לא עושה למען הילדים של מישהו אחר? מכיוון שהם שלו, אז זה לא שלי. ואם באמת הייתי כל כך אוהב ילדים, הייתי עושה עבורם בדיוק כפי שאני עושה עבור ילדיי. זאת אומרת, תמיד בסופו של דבר אדם עושה איזה חשבון עם עצמו.
בתחום הרפואה ההוליסטית למשל הבלגן חוגג בתחום של העזרה לזולת וכו'. יש הרבה מאוד אשלייה בנושא זה. וכשאנחנו מדברים על כל המושגים למיניהם, בסופו של דבר אדם עושה חשבון ואומר לעצמו, מודה כלפי עצמו: אני אגואיסט. אני עושה את הדברים, את כל מה שאני עושה, כל מה שעשיתי אי פעם, מתוך אהבתי את עצמי, ולא באמת מתוך אהבת הזולת.
ואז הוא מתחיל לחפש – האם כך אני חייב להישאר, או שאני יכול לשנות זאת? כשהוא מתחיל לחקור ולגלות איך אפשר לשנות, ונעזר בשיטה שנועדה לשנות את הגישה, כדי שיוכל לצאת ולהתעלות מעל האגואיזם שלו, הגילוי הראשוני שלו את היכולת הזאת, זה נקרא שהוא בא בפעם הראשונה עם הנשמה שלו. ואי אפשר להסביר מה זה, כי זה מה שנקרא "השתוות". אם אין השתוות, אז אין. אני לא יודע מה זה, כי אני אף פעם לא פעלתי כך. כל מה שעשיתי, עשיתי רק למען עצמי ומתוך שיקולים אגואיסטיים שלי, ולכן אפילו את זה אני לא יודע.
כלומר, אני אפילו לא יודע שזה מתוך אגואיזם, כי אני לא יודע מה ההפכי ממנו. לדוגמא: אני יכול להגדיר מה זה שחור רק אם אני יודע מהו לבן. לכן, אני יכול לדעת שאני לא בזה, אבל לפני שאני מגיע לזה, אני עדיין לא יודע מהו הדבר, מהי הנשמה.
שאלות ותשובות: העיקר הכוונה
מה מבדיל בין פעולות למען עצמי, לבין פעולות למען הזולת. כיצד נדע שאנו פועלים נכון, וכלפי מי אנו מודדים את הפעולות. על קנה המידה ברוחניות ועל הכוח המניע בקבלה.
השאלה היא באמת שאלה טובה. האם עכשיו, שאנחנו יודעים שהמעשים שאנחנו עושים הם בעצם אגואיסטים, האם כדאי להמשיך לעשות או לא לעשות, האם להפסיק לעשות כי אנחנו מודעים לזה שזה אגואיסטי.
בוא נתחיל מזה שאנחנו קודם כל מודעים לזה שזה אגואיסטי, זה כבר התחלה לא רעה בכלל, כי ברוב המקרים פעולות שאנחנו עושים, אנחנו לא כל כך חושבים לַמה אנחנו עושים אותם.
תשדלו לשמור על ההבחנה הזאת, זו הבחנה שחבל לאבד אותה.
יותר מזה, אנחנו בדרך כלל לא ממש עושים חשבון לפני או תוך כדי כל פעולה ופעולה. מה שקורה בתהליך כשאדם לאט לאט מתחיל ללמוד, ובעצם מתחיל לפעול עליו אותו אור מקיף, זה שהאדם בעצמו מתחיל כבר להרגיש כלפי הפעולות שלו או מתחיל לחלק לפחות את הפעולות שלו להרגשה, לַמה הוא עושה את זה, מצד אחד, ומצד שני לפעולה עצמה. ואין פה עניין של כן לתת או לא לתת. העניין כבר עובר לרמה אחרת, לא לרמת הפעולה. זה מה שאנחנו ניסינו להסביר גם קודם.
זה לא העניין מה אני אעשה בסוף, אני אתן או לא אתן, זה כן טוב לתת או זה לא טוב לתת, כל אחד שיעשה עם זה מה שהוא רוצה. השאלה מה מניע אותי כבר לעשות את הפעולה הזאת, מה אני רוצה להשיג בזה, האם זה כבר משתלב עם אותו תהליך שאליו אני רוצה להתקדם. ואז לאט לאט האדם כבר מתחיל לסגל לעצמו פעולות שכבר קשורות לתהליך ההתקדמות שלו.
זה לא שהוא לא רץ להתנדב, אבל אם קודם הוא התנדב בחרדת קודש וכל פעם שהוא התנדב הוא היה בטוח שהוא האדם האלטרואיסט ביותר בעולם וטפח לעצמו על השכם, אז היום הוא מבין שהוא הולך להתנדב כי הוא נהנה מזה, כי זה טוב לו, כי זה נותן לו סיפוק, כי זה גורם לו להרגיש שהוא עוזר למישהו, כי זה גורם לו להרגיש שצריכים אותו. הוא נותן תרומה בגלל שהוא יודע שעל ידי זה שהוא יתן תרומה מישהו יחזיר לו בחזרה כבוד, או אפילו אם לא יודעים עליו אז זה כבוד כפול, כי רק אני יודע ואף אחד לא יודע שאני נתתי את התרומה, וכן הלאה. , מה שאני מנסה להגיד כאן, שהאדם כבר לא שוקל את המעשה, אלא מה נמצא מעל המעשה, מה מניע אותי לעשות את מה שאני עושה.
וזה לא כל כך משנה לאיזו מסקנה אני אגיע בסוף, אלא עצם החשבון והתהליך עצמו שאני כבר עובר זה תהליך שנמצא ברמה אחת מעל המעשה עצמו. שימו לב, יש פה נקודה מאוד עדינה. האם המעשה ואני נמצאים באותה רמה, או אם יש אני שעושה חשבון ויש גם מעשה, אבל אני כבר נמצא עם חשבון שהוא גבוה יותר מהמעשה.
וזה בעצם המקום שממנו אנחנו מתחילים כי שם כבר מתחילים בירורים יותר פנימיים, כי כל התהליך שקורה בחוכמת הקבלה הוא לא תהליך שקורה בחוץ. זה לא שאתם תראו מחר את בעל הסולם נגיד, גדול מקובלי הדור או את הרב לייטמן, גדול המקובלים שחי היום, הולך ברחוב ומחלק שטרות. לא, בכלל לא. מי שיכיר אותו יגלה אדם שיש לו אפילו אופי מאוד סוער, וכלפי חוץ קשה מאוד להבין בדיוק מה מיוחד כל כך בזה. כי המקובלים לא עושים את הפעולות החיצוניות. המקובל מבצע את התהליכים בתוכו, בפנימיותו. הדברים מתנהלים אצלי בפנים, הם לא מתנהלים בחוץ.
לכן זה נקרא "תורת הסוד" באמת. אולי ניתן דוגמא גשמית לגמרי שתוכל להעביר את זה. אני לוקח נאמר עכשיו סכין ותוקע בבן אדם, תקעתי סכין בבן אדם. עכשיו, מה עשיתי פה? מה שעשיתי פה זה לא כוונה רוחנית, אבל הוא יישפט בעצם לפי הכוונה שלי.
יכול להיות שבשביל ההנאה והתענוג שלי מאוד נהניתי עכשיו להרוג את הבן אדם הזה ולא איכפת לי ממנו. יכול להיות שאני שוחט שעכשיו נתנו לו איזושהי הוראה לתקוע את הסכין, יכול להיות שאני מוהל, יכול להיות שאני מנתח פלסטי, יכול להיות שאני כירורג שעכשיו מציל חיים, כי אני תוקע את הסכין כדי להציל את הבן אדם.
מה ההבדל בין זה, זה, וזה? כולם לצורך הדוגמא, עושים את זה ממניע אגואיסטי. אחד בגלל התאווה שלו, נורא כיף לו לתקוע את הסכין, והשני בגלל שהוא רוצה ליהנות מהכסף או מהכבוד, שיעריכו אותו מהפעולה שהוא עשה ומהשכר שהוא מקבל מזה. אבל בסופו של דבר, אנחנו מודדים גם את האנשים בעולם שלנו, בלי רוחניות, מודדים לפי לַמה הם עושים את הדברים.
ההבדל הוא שכאן כשאנחנו מדברים על הכוונה של המקובל, זה כמו שנאמר, זה נקרא "תורת הסוד", זה נסתר לחלוטין מאחרים. אף אחד לא יודע לַמה בדיוק אני עושה, ומה אני עושה, וזה לא ניכר בכלל בדברים החיצוניים. מקובלים תמיד נהגו להיות אנשים צנועים, רגילים, כמו כל אדם אחר. במעשים שלהם לא היו שום סממנים לכך שהם מקובלים.
היה מקובל גדול שקראו לו "הסנדלר". היה מישהו אחר שקראו לו "החייט". הוא היה חייט רגיל כמו כל אחד אחר. יכול להיות שהמוכר במכולת הפינתית בשכונה שלכם הוא מקובל ענק ואתם לא יודעים את זה בכלל. אין למקובל איזושהי הילה גדולה מסביב לראש, ואין לו קרניים כאלה גדולות כמו של משה שירד מהר סיני בציורים, ואין לו שום סממן שהוא הולך ואומר, אני מקובל, תסתכלו עלי. לא, אלא הוא בן אדם שיודע מבפנים לַמה הוא עושה את הכוונות שלו מבפנים, וזה לא קשור בכלל למעשים החיצוניים שלו.
לכן גם כשאנחנו אומרים, אל תעשו, כן תעשו, אנחנו לא אומרים לכם לעשות או לא לעשות מעשים גופניים, כי לא על זה חוכמת הקבלה מדברת. אנחנו אומרים על זה שהקבלה מתעסקת באיך להביא אותנו לכוונה הנכונה, כך שנהיה דרך כל פעולה ופעולה שלנו, וזה לא משנה איזה פעולה בחיים, זה יכול להיות בעבודה, בבית, בזמן לימוד הקבלה, בכל מקום, שנהיה עם כיוון נכון בשביל מה אנחנו עושים את זה. וזאת רק ההתחלה שממנה מתחילה הפעולה הרוחנית האמיתית.
בקבלה לומדים רק על רצונות
כל מה שאנחנו לומדים בקבלה זה רק על רצונות. רצון, רצון לקבל, רצון להשפיע, רצון גדול, רצון קטן, עביות הרצון, רצון מתוקן, רצון מקולקל. אנחנו כל הזמן מדברים על רצונות, מכיוון שהקבלה מתייחסת לכל מה שנברא, לכל מה שקיים, כדרגות שונות של רצון.
ஜעולם השקר - החיים כחלוםஜ 